הסיפור

כשמת בנו של רבן יוחנן בן זכאי נכנסו תלמידיו לנחמו.

נכנס רבי אליעזר וישב לפניו ואמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך?

אמר לו: אמור.

אמר רבי אליעזר: אדם הראשון היה לו בן ומת, וקיבל עליו תנחומין.

ומניין שקבל עליו תנחומין? שנאמר: "וידע אדם עוד את אשתו" (בראשית ד, כה), אף אתה קבל תנחומין.

אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של אדם הראשון.

נכנס רבי יהושע ואמר לו: רצונך אומר דבר אחד לפניך?

אמר לו: אמור.

אמר לו רבי יהושע: איוב היו לו בנים ובנות ומתו כולם ביום אחד וקיבל עליהם תנחומין, אף אתה קבל תנחומין. ומניין שקיבל איוב תנחומין, שנאמר: "ה׳ נתן וה׳ לקח יהי שם ה׳ מבורך" (איוב א, כא-כב).

אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרת לי צערו של איוב.

נכנס רבי יוסי וישב לפניו אמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך?

אמר לו: אמור.

אמר לו רבי יוסי: אהרן היו לו שני בנים גדולים ומתו שניהם ביום אחד וקיבל עליהם תנחומין,

שנאמר "וידום אהרן" (ויקרא י, ג), אין שתיקה אלא תנחומין ואף אתה קבל תנחומין.

אמר לו: לא די לי שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של אהרן.

נכנס רבי שמעון ואמר לו: רבי, רצונך אומר דבר אחד לפניך?

אמר לו: אמור.

אמר לו: דוד המלך היה לו בן ומת וקיבל עליו תנחומין, אף אתה קבל תנחומין.

ומניין שקבל דוד תנחומין? שנאמר: "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה וישכב עמה ותלד בן ויקרא את שמו שלמה" (שמואל ב יב, כד), אף אתה רבי קבל תנחומין.

אמר לו: לא די שאני מצטער בעצמי אלא שהזכרתני צערו של דוד המלך.

נכנס רבי אלעזר בן עזריה.

כיוון שראהו אמר לשמשו: טול בגד ולך אחריי לבית המרחץ, לפי שאדם גדול הוא ואיני יכול לעמוד בו.

נכנס וישב לפניו ואמר לו: אמשול לך משל למה הדבר דומה? לאדם שהפקיד אצלו המלך פיקדון

ובכל יום ויום היה בוכה וצועק ואומר אוי לי אימתי אצא מן הפיקדון הזה בשלום.

אף אתה, רבי, היה לך בן, קרא תורה, מקרא, נביאים וכתובים, משנה, הלכות ואגדות, ונפטר מן העולם בלא חטא. ויש לך לקבל עליך תנחומים שהחזרת את פיקדונך כשהוא שלם.

אמר לו: אלעזר בני, ניחמתני כדרך שבני אדם מנחמין.

---

על הסיפור

העמידה מול האובדן היא חוויה אישית מאוד. ארבעה מתלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי מנסים לנחם אותו כשהם מעמידים דמויות מופת מקראיות שהתנחמו על מות בן אהוב, אך הוא מסרב להתנחם מתוך צערו של אדם אחר, מופתי ככל שיהיה. 

ארבעת המנחמים פונים אליו בלשון כמעט זהה, כולם מצטטים פסוק כדרכם של חכמים בלימודם, ובינם לבין האבל מתפתחת שיחה כמעט זהה. השגרתיות הזאת מעצימה את הקושי, ונראה שהמנחמים בסיפור מנסים להחזיר את האבל מתוך הצער האישי שלו אל הנחמה המוצגת כדרך הראויה והמקובלת בחברה.

התלמיד האחרון, רבי אלעזר בן עזריה, אינו מבקש רשות לדבר, אם כי ניכר שלא קל לו. גם דבריו אינם מתייחסים באופן ישיר לצערו של רבן יוחנן בן זכאי, אך במקום להעמיד מופת של נחמה הוא מציב את משל הפיקדון המאפשר לאבל לראות את המוות בצורה אחרת: בנו חי כמה שנים, למד, והאב זכה להחזיר אותו כשהוא שלם. רק בדברים אלה מתנחם הרב והוא משבח את נחמתו של תלמידו.