הפציינט של דיזנגוף
תושבי הכפרים חושבים שדיזנגוף הכימאי הוא רופא. בעל כורחו הוא מרפא שומר ערבי מקדחת והשמועה בדבר הרופא בטנטורה מתפשטת
כשהגיע מאיר דיזנגוף לטנטורה הוא ייסד בית חרושת לזכוכית והביא איתו מעבדה כימית לבדיקת החומרים המקומיים – החול, הסיד והאבנים וכדומה. כאשר ראו ערביי המקום את המעבדה המצוידת, החליטו פה אחד כי אין זה אלא בית מרקחת ודיזנגוף הוא רופא. פעמים רבות באו אליו ערבים וערביות לבקש תרופה והוא היה מסביר שאיננו רופא אלא כימאי והוא שאינו יכול ורשאי לרפא חולה. המקומיים היו עוזבים במפח נפש ומשוכנעים כי הרופא לא מעוניין לסייע להם.
פעם בא לביתו יוסוף, שומר בית החרושת, נפל לרגלי דיזנגוף והתייפח בבכי תמרורים:
– או שתרפאני או שאגווע כאן לנגד עינך.
– אינני רופא – ענה לו. לך לזכרון יעקב, לרופא המושבה, והוא ירפאך.
אבל יוסוף לא זז ממקומו והוסיף להתייפח: הלא אני השומר עליך בלילות ומשרת אותך באמונה. בביתי אישה וארבעה ילדים…
בראותו את הערבי המבוגר הזה בוכה כילד, נכמרו רחמיו של דיזנגוף. יוסוף היה קודח כאש, לשונו לבנה, עיניו מבריקות וכולו רועד. דיזנגוף הבין כי לפניו מקרה של קדחת חמורה ונתן לחולה את הרפואות שהכיר מהמלחמה בקדחת בטנטורה. השומר הלך הביתה, וכעבור כמה ימים בא עם בני משפחתו להודות לדיזנגוף.
שלא במפתיע, המקרה חיזק את השמועה כי דיזנגוף אכן רופא מומחה לכל מחלה ונגע.
"אעבוד במקצועי לפי צו מצפוני", נשבעים הרופאים עם סיום לימודיהם ומתחייבים לנסות להציל חיים. מה יעשה בעל מצפון אם טועים לחשוב בו שהוא רופא? אם יסרב לרפא, החולה עלול למות. אך אם ייתן טיפול לא מתאים, מצבו של החולה עלול להידרדר. זו הדילמה שעמדה בפני מאיר דיזנגוף הצעיר. כשהגיע לטנטורה הוא למד ערבית והתיידד עם תושבי הסביבה. הם התרשמו מן המעבדה הכימית שבנה כדי לייצר בקבוקי זכוכית עבור יין הברון, וחשבו שמי שעוסק במדע הוא בוודאי רופא. דיזינגוף היה אכן בעל השכלה מדעית שנרכשה באירופה, אך ככזה הוא הכיר את ההבדל המודרני בין כימיה לרפואה. הוא אומנם רצה לשמור על היחסים הטובים עם שכניו החדשים בארץ ישראל, אך כבעל יושרה מקצועית לא חלם לעסוק ברפואה ללא הכשרה. אפילו שהתנהגותו הסרבנית עוררה חשדנות הוא דבק בצו מצפונו, העדיף לפגוע ברגשותיהם מאשר לחלק "תרופות" שעלולות להזיק.
אולם כאשר שומר בית החרושת חלה ונפל לרגליו של דיזנגוף בתחנונים נואשים, החליט להפסיק להתעקש שכימאי אינו רופא. דיזנגוף ניחש על סמך מראה עיניים כי הזקן חולה בקדחת וסיפק לו את התרופה המקובלת למצב זה. הניחוש המושכל עלה יפה, ודיזנגוף אכן סיפק מזור לשומר החולה, אלא שהצלחת התרופה פגעה באמינות טענתו שאינו רופא.
יש מקרים שבהם אין מוצא מן התסבוכת, כל אחת מן הבחירות יש בה צד לחיוב וצד לשלילה. בחירתו של דיזנגוף בהיותו נתון בין פטיש הרחמנות והרצון לסייע וסדן המצפון של עיסוק לא מורשה ברפואה – שיקפה אנושיות פשוטה שלא מתעלמת בזמן אמת מן המצוקה.
