
הפסוק היחיד
כיצד היה דורש רבי יצחק מווּרקי את פסוקי התורה בדרך המדרש? ומדוע לא יכלו החסידים להכריע מה בדיוק אמר בדרשתו?
בכל לילה נהג רבי יצחק מווּרְקִי לומר מדרש על פסוקי המקרא, והיה מסביר את המדרש בכמה וכמה אופנים. כל אחד מן הנוכחים שומע היה בדבריו פירוש אחר ממה ששמע חברו. בשל כך, נמנעים היו מלכתוב את חידושי התורה של רבם.
כשסיפר אחד מן החסידים את הדבר לרבי מקוֹצְק, אמר: "אם כך, כולם היו במדרגה גבוהה."
לימים, אמר ר' מנדל מוורקי, בנו של רבי יצחק: "כל ימיו לא אמר אבא אלא פסוק אחד: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" (דברים ו, ה).
החסידים נמנעו מלכתוב את הדרשות של רבם, מפני שכל אחד מהם שמע דבר שונה. כיצד ייתכן הדבר?
ייתכן שהדבר משקף את יכולתו של הרבי לכוון את דבריו באופן אישי אל כל אחד מן הנוכחים. בשל כך, לא ראו החסידים את הדרשות של הרבי כדבר העומד בפני עצמו, אלא כאמירות הנוגעות לאירוע המסוים שבו נאמרו ולאנשים ששמעו את הדברים.
אמירתו של הרבי מקוֹצק, ידידו של הרבי מוורקי, על אודות היותם "גבוהים" אינה ברורה כל צרכה. ייתכן שהכוונה לפירושים עצמם, שכולם היו פירושים נשגבים וטובים. ייתכן גם שהכוונה למעלתם הגבוהה של החסידים, שיכלו לשמוע את הפירושים השונים שבדברי רבם. על פי פירוש זה, הרי שלא מספיקה יכולתו של הרבי, אלא נדרשת גם יכולתם של התלמידים לשמוע את הפירושים השונים שבדבריו.
בהמשך לכך מופיעה אמירתו של בנו של הרבי, ר' מנדל, שכונה "האדמו"ר השותק" בשל מנהגו לצמצם בדברי תורה ולערוך מפגשים של דממה מוחלטת. ר' מנדל טוען כי כל מה שאמר אביו היה בעצם פירושים לפסוק יחיד, המבטא באופן המדויק ביותר את כל אישיותו: הפסוק העוסק באהבת השם: "בכל לבבך".