העשב המחיה מתים
צפייה בציפורים מובילה עובר אורח לתגלית של עשב מחיה מתים, אך האיש עושה טעות ומחיה אריה שגומל לו רעה תחת טובה.
מעשה באדם אחד שעלה מבבל לארץ ישראל, וישב לנוח בדרך וראה שתי ציפורים מתכתשות זו עם זו והרגה אחת את חברתה. הלכה הראשונה והביאה עשב, הניחה על חברתה והחייתה אותה.
אמר האיש בליבו: טוב לי לקחת מעשב זה, לעלות איתו לארץ ישראל ולהחיות את מתיה.
המשיך בדרכו וראה שועל מת מושלך בדרך. אמר בליבו: טוב לי לנסות את העשב בשועל זה. הניח עליו מן העשב – והשועל קם לתחיה.
המשיך ועלה עד שהגיע ממש סמוך לארץ ישראל, לסולמה של צור. ראה שם אריה מת מושלך בדרך. אמר בליבו: טוב לי לנסות את העשב באריה הזה. הניח את העשב על האריה – וקם האריה לתחיה ומיד התנפל על האיש וטרפו.
הוא שאומרים הבריות: אל תעשה טובה לאדם רע, ורע לא יפגע בך.
כמו בכל סיפור עם מוסר השכל, גם כאן נקודת המוצא של הסיפור היא סופו. הפתגם המסכם מזהיר אותנו לבל נגמול טובה לרשע, שכן הוא ישיב לנו רעה תחת טובה. לו היה הגיבור מכיר את הפתגם, מן הסתם היה נותר בחיים וזוכה להגיע לארץ ישראל.
הסיפור ממחיש את הסכנה בכוח מוחלט ביד בני האדם. האדם מטבע ברייתו הוא מוגבל, ולכן לא ראוי שיהיה בידיו כוח עוצמתי כהחייאת מתים, והעלילה מתארת לנו את העשוי להתרחש כאשר הוא מתכחש למגבלתו.
בסיפור נבנית הדרגתיות בכוח החיים המתועד של העשב: בתחילה הוא מחיה ציפורים, אחר כך שועל, ולבסוף אריה. הדרגתיות זו מגלה לנו כי העשב היה יכול להחיות אף בני אדם, שנתפסים כדרגה גבוהה יותר בעולם החי, אך משמיים נגזר שסדרי עולם לא יתהפכו ורק אלוהים הוא שיחיה את המתים לעתיד לבוא.
מעניין שגם במקרא וגם אצל חז"ל האריה נתפס כחיה אכזרית, המפתיעה את קורבנותיה וקורעת אותם לגזרים. במציאות, הלביאות הן המשחרות לטרף, ובאופן כללי האריות עצלים למדי ויעדיפו לאכול נבלות. אפשר לנחש כי המקרים הספורים שבהם אריות התנפלו על בני אדם, הותירו את רישומים המאיים והמדמם ובנו את דימויו של האריה במקורות.
