העיוורון שהחזיר את התשוקה
העיוורון מוליד התלהבות. במשל שסיפר הבעל שם טוב, המלך מעוור את עיניו של נגן הכינור כדי שינגן מתוך התלהבות. משל מורכב זה קיבל פירושים חסידיים על אודות התחדשות והתרגשות בתפילה.
סיפר הבעל שם טוב משל:
בביתו של מלך אחד היה איש שידע לנגן בכינור. והאיש ניגן לפני המלך בכישרון רב. ניגון אחד מניגוניו אהוב היה מאוד על המלך, והיה מצווה על האיש שינגן לפניו ניגון זה בהיכלו בכל יום כמה פעמים.
לימים, ניטל החשק מן המנגן לנגן את זה הניגון.
מה עשה המלך כדי להכניס התעוררות וחשק בלב המנגן, כדי שישמיע את הניגון האהוב עליו? היה קורא בכל יום ובכל פעם שרצה לשמוע את הניגון לאדם מן השוק, אשר לא שמע את הניגון מעולם. האורח היה מכניס התלהבות בלב המנגן, שהחל לנגן את הניגון מתוך חשק. כך עשה המלך זמן רב, ובכל פעם היה מביא מן השוק אדם אחר.
לימים ראה המלך כי טרחה יתרה היא להזמין בכל פעם איש חדש. על כן, ציווה לנקר את עיניו של המנגן.
מאותה השעה, בכל פעם שעלה ברצונו של המלך לשמוע את הניגון שאהב, אמר למנגן: "הנה כאן איש חדש, שלא שמע את נגינתך מעולם." כיוון שלא היו למנגן עיניים לראות, האמין כי כך הדבר, ונולד בלבו תענוג חדש לנגן את הניגון מתוך התעוררות הלב.
משל זה סופר על ידי הבעש"ט ללא פירוש וללא נמשל. בכתבי החסידים התפרש משל זה כעיסוק בשאלת ההתמודדות עם השגרה השוחקת של תפילות הקבע, הנאמרות שלוש פעמים בכל יום.
היטיבה לתאר זאת המשוררת לאה גולדברג בפנותה אל האל: "לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל / בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל, / לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי עָלַי הֶרְגֵּל." (שירי סוף הדרך, ג).
בסופו של המשל נקט המלך פעולה קשה ואלימה. הוא גרם לעיוורונו של המנגן כדי שיוכל לדמיין את האורחים גם בלי שאלה יעמדו לפניו, ובכך יוכל "להתחדש".
בכתבי החסידים נוגע חלק זה של המשל בשאלה אם ניתן לחוש התחדשות גם ללא עזרתם של אמצעים חיצוניים (האורחים). על פי פירושים חסידיים אלה, העיוורון משמעו ניתוק מן העולם החומרי והגשמי ועלייה למדרגה רוחנית גבוהה יותר. אדם שהגיע למצב כזה, יכול להתחדש בעזרת התנועות המתרחשות בתוך נפשו.
באופן כללי נוגע המשל בשאלת השגרה, והוא מציע אפשרות להתחדשות בעזרת הדמיון, ללא צורך בשינויים חיצוניים.
