הסיפור

קודם פטירתו קרא הבעל שם טוב לכל תלמידיו, ואמר להם כיצד יתנהגו אחר מותו, וממה יתפרנס כל אחד מהם. היה שם תלמיד אחד שהיה ממשרתיו של הבעש"ט, ושמו רבי יעקב. אליו אמר הבעש"ט: "אתה תיסע לכל המקומות שבהם יוזכר שמי, ותספר מעשיות על מה שראית ממני, ומזה תהיה פרנסתך."
הצטער ר' יעקב מאוד, ושאל את רבו כיצד ניתן להתקיים ולהתפרנס מכך, הלוא נגזר עליו להיות נע ונד ולספר מעשיות. ענה הבעש"ט ואמר: "אל תדאג, כי תתעשר מזה, אם ירצה השם."
כאשר עזב הבעש"ט את עולם החיים, קיימו תלמידיו את אשר ציווה רבם. גם ר' יעקב החל נודד ממקום למקום, והתפרנס כראוי מסיפורים שסיפר על רבו.
ככלות שנתיים ומחצה שמע ר' יעקב כי באיטליה יש גביר אחד, המוכן לשלם מטבע זהב לכל מעשה שיסופר לו על אודות הבעש"ט. הבין ר' יעקב כי אם יספר לגביר את כל סיפוריו ירוויח סכום הגון, ולפחות לשנה אחת יוכל לשבת בביתו ולא לחיות חיי נדודים. קנה ר' יעקב סוס ומשרת, והכין את עצמו לדרך הארוכה. שבעה חודשים התמשכה הדרך. פעמים רבות נאלץ ר' יעקב להתעכב, כדי לקבץ מעות להוצאות הדרך. לבסוף הגיע אל עירו של הגביר, ושאל את אנשי המקום על האיש. סיפרו לו כי הוא עשיר נפלא מאוד וחצרו כחצר המלך, והוא מתנהג בחסידות – יושב ולומד כל היום, ואנשים נאמנים מנהלים את עסקיו כשהוא לומד ומתפלל. ובשבת, בכל שלוש הסעודות, הוא מבקש שיספרו לו מעשיות על הבעש"ט, ובצאת השבת הוא משלם מטבע זהב אחד לכל סיפור.
שאל ר' יעקב על מקום הולדתו של הגביר והשיבו לו, כי זה כעשר שנים שהגביר נמצא כאן, וקנה כאן אחוזה מאחד השרים ובנה בה בית כנסת, ושם מתפללים יהודי העיר בוקר וערב, ובשבת הולכים מרבית יהודי העיר לבקרו בזמן הסעודות.
ביקש ר' יעקב שיודיעו לגביר כי הנה בא לכאן משרת הבעש"ט, והוא יספר לו מעשיות רבות אשר ראה בעיניו ממש. כששמע זאת הגביר, אמר: "נמתין עד ליום השבת, אז יספר לי את סיפוריו." בינתיים, ציווה הגביר לארח את ר' יעקב באגף מיוחד בביתו.
באותה השבת התקבצו כל אנשי העיר לשמוע את מעשיותיו של ר' יעקב.
בסעודת הערב, לאחר ששרו את הזמירות כנהוג, פנה הגביר אל ר' יעקב וביקש לשמוע את סיפוריו. לפתע שכח ר' יעקב את כל המעשיות, ולא הצליח לזכור דבר.
ניסה ר' יעקב לצייר בדמיונו את דמותו של הבעש"ט, את העיר מז'יבוז' ואת החבורה הקדושה של החסידים, כדי לנסות ולהיזכר באיזה דבר מעשה, אולם לא הצליח בכך כלל כי שכח לגמרי הכול, כאילו מעולם לא ידע דבר. בכל כוחו נתייגע ר' יעקב לאחוז במחשבותיו זיכרונות מרבו, ואף שבר את מוחו לרצוּצִים, אולם לא הצליח לזכור דבר, כילד קטן שזה עתה נולד. כך עמד המום ומבולבל.
כעסו האורחים וחשדו בר' יעקב כי רמאי הוא, אולם הגביר עצמו שתק ואמר: "נמתין למחר, לסעודת היום. אולי ייזכר האורח בדבר מה."
כל הלילה בכה ר' יעקב בחדרו, אך שום דבר לא הועיל להעיר את זיכרונו. כאילו לא ראה את הבעש"ט מעולם, כאילו לא הכיר את החברים הקדושים ואת הסיפורים הרבים שסיפר עד עתה.
גם בסעודת היום, כשביקש הגביר סיפור מאת ר' יעקב, לא יכול היה האורח לספר דבר, ורק אמר: "בטוח אני כי לא מקרה הוא, שהרי מעולם לא אירע לי כך." ביקש הגביר בכל זאת, שינסו שוב בסעודה השלישית, אולם גם אז לא זכר ר' יעקב כלום. אנשי העיר כעסו על האורח, וראו בו דובר שקרים, ור' יעקב קיבל את הביזיון שנתבזה באהבה. שוב ושוב ניסה להבין מדוע התייסר בכל זה, ומדוע אירע לו כך. שמא לא רצה הבעש"ט שייסע לארץ זרה? או שאנשים אלה אינם ראויים לשמוע את הסיפורים הקדושים? בבכי ובתחנונים נשא ר' יעקב את תפילתו לפני השם.
גם במוצאי השבת ניסה שוב הגביר ושאל: "אולי נזכרת? אולי איזו ידיעה?" ענה ר' יעקב: "איני יודע. אולי מן השמים אין רוצים שאתעשר או שאספר כאן על הבעש"ט. אין זה מקרה. עתה אשוב לביתי." ואולם הגביר הפציר בכל זאת בר' יעקב, שימתין עד יום שלישי. כשעברו גם ימים אלה ולא אירע כל חדש, נפרדו ר' יעקב והגביר, והגביר העניק לו גם נדבה הגונה.
והנה, מיד כשהתיישב ר' יעקב בעגלתו נזכר במעשה נורא על אודות הבעש"ט. מיד חזר אל בית הגביר, וזה הכניסו אל חדרו. וכך סיפר ר' יעקב:
"פעם אחת, בשבת שלפני חג פסחא הנוצרי, היה הבעש"ט מוטרד מאוד, והלך כל השבת בביתו אנה ואנה. מיד לאחר הסעודה השלישית, עם צאת השבת, ציווה לרתום את עגלתו, ולקח עמו שלושה אנשים ובתוכם אני. כל הלילה נסעה העגלה, ולא ידענו את מטרת הנסיעה ולאן יעדה. עם בוקר באנו לעיר גדולה, והסוסים עצרו ליד בית גדול, שכל דלתותיו וחלונותיו חתומים ונעולים.
ציווה הבעש"ט לדפוק בדלת, ויצאה אישה זקנה אחת כשהיא צועקת: "מדוע באתם כעת! הרוצים אתם להיות מובלים לטבח! הלוא היום דוקרים הנוצרים כל יהודי היוצא מפתח ביתו החוצה, כי היום יום חגם." כך צעקה הזקנה וידיה על ראשה – "מחפשים הם יהודי לנקום בו את נקמת משיחם, ואוי לו לאיש שיילכד בידם, הם יגררוהו אל הרחוב ויענו אותו עד שייפול שדוד ומוכה. ואם לא ימצאו איש, יטילו גורל. אך אתמול נלכד בידם בן הרב.
ועתה, אם יראו אתכם כאן, יהודים מפולין, מיד יובילו אתכם לטבח. מהרו וברחו!" ואולם הבעש"ט לא שם לבו לצעקותיה ולדבריה, ונכנס מיד אל הבית, ואף ציווה כי יכניסו אותנו ואת חפצינו. בתוך הבית ראינו את האנשים שוכבים באימה ובדממה בפינות החדר, ורק הזקנה המשיכה בצעקותיה. בבהלה הביטה הזקנה בבעש"ט שהסיר את הווילון מאחד החלונות והתבונן החוצה. בחוץ, ברחוב, הוצבה בימה גדולה ולה שלושים מדרגות, והמון נוצרי רב נאסף אל הבימה. הם המתינו לבישוף שיבוא, ואחרי זמן קצר נשמע גם קול הפעמונים המבשרים על בואו.
עמד הבעש"ט והסתכל בבישוף, ולפתע קרא לי ואמר: "יעקב, לך וקרא לבישוף זה. אמור לו שיבוא אליי מיד." כששמעו אנשי הבית את דבריו נחרדו ולא נותרה בהם נשמה. נתנו את קולם יחד ואמרו: "האם השתבשה דעתך? מדוע תשלח איש עברי לטבח? הלוא יקרעו אותו איברים איברים!" כך הרבו לצעוק ולקלל במר נפשם. אך הבעש"ט המשיך ואמר: "יעקב, מהר ולך. אל תפחד." סמכתי על רבי ומורי, וללא פחד הלכתי אל הרחוב ובאתי אל הבימה, ואיש לא אמר לי דבר.
פניתי אל הבישוף בלשון היהודים ואמרתי: "הבעל שם טוב כאן." כששמע זאת הבישוף אמר לי: "אמור לו כי אבוא אליו לאחר הדרשה." מיד חזרתי אל הבית. דרך סדקי החלונות האטומים ראו אנשי הבית כי הייתי ליד הבימה וכי דיברתי עם הבישוף, ותמהו מאוד. הבינו האנשים כי לא איש רגיל הוא הבעש"ט, והחלו לפייסו. אך הבעש"ט התעלם מהם שוב, וכששמע את תשובתו של הבישוף צעק ואמר: "לך שוב ואמור לו שיבוא מיד, ושלא יהיה שוטה!" שבתי אל הבימה שנית. כעת התחיל כבר הבישוף את דרשתו לפני ההמון. משכתי את האיש בבגדו ואמרתי לו את דברי הבעש"ט. פנה הבישוף אל האנשים, וביקש שימתינו לו מעט, והלך אחריי ובא אל הבעש"ט. הסתגרו הבעש"ט והבישוף בחדר מיוחד כשעתיים. אחר כך ביקש הבעש"ט לאסור את מרכבתו, ונסענו משם. ומה היה עם הבישוף, איני יודע. אפילו את שם העיר איני יודע עד היום, והבעש"ט לא הסביר לי דבר. כל זה קרה לי עצמי לפני כעשר שנים, והנה עתה נזכרתי בכל העניין." כך סיפר ר' יעקב.
כשסיים ר' יעקב את דבריו הרים הגביר את ידיו בתפילה ובשבח להשם יתברך, ולר' יעקב אמר: "ידעתי כי דובר אמת אתה, ומיד כשראיתי את פניך הכרתיך. שתקתי עד עתה, ועכשיו אספר אני לך את המעשה. אני הוא הבישוף אשר קראת לו לבוא אל הבעש"ט. יהודי הייתי, שנפל לעומק עולם הטומאה וה"קליפות". חכם גדול הייתי ונשמה קדושה ניתנה בי, והבעש"ט הוא שהוציאני אז מן התהום. אולי זכות אבות עמדה לי, שאבותיי קדושים היו, ובכל לילה בחלומי דיבר הבעש"ט עמי שאשוב מדרכי.
בלילה ההוא, האחרון, הבטחתי לבעש"ט בחלומי כי באשמורת הבוקר אברח מן העיר, עוד בטרם ייאסף ההמון לשמוע את הדרשה. נוהג הייתי לדבר סרה על היהודים בדרשותיי, עד שהיה לב הנוצרים מתחמם להרוג איש יהודי. ידעתי כי עליי לברוח. ואולם באותו הבוקר התגברה הטומאה עליי מאוד, אך כשראיתי כי הבעש"ט כבר כאן, התחלתי להתלבט ולפסוח על שתי הסעיפים. טרם הכרעתי, וכבר התקבץ ההמון. אך פסעתי פסיעה אחת, וכבר צלצלו הפעמונים לבשר על בואי. יצרי הרע לא הניח לי לעזוב את הכבוד הגדול הזה, ועליתי אל הבימה. כאשר קראת לי בפעם הראשונה, עדיין אחוז הייתי בחבלי היצר הרע, אבל כאשר קראת לי בשנית נהפכתי לאיש אחר. אז נתן לי הבעש"ט תיקון לנפשי ונעשיתי בעל תשובה גמור, וחילקתי חצי מממוני הרב לעניים.
רבע נוסף מהוני נתתי למלך, כדי שיניח לי לנסוע אל ארץ אחרת בשל איזו סיבה שאמרתי לו. כשהורה לי הבעש"ט כיצד לעשות תיקון לעוונותיי אמר לי: "בזאת תדע כי סר עוונך וחטאתך נתכפרה, אם יבוא אדם ויספר לך את המעשה שלך." בשל כך, מיד כשראיתי אותך ידעתי כי קרובה תשובתי, וחזרתי בתשובה גמורה. אך כאשר נשכחו ממך כל המעשיות הבנתי כי בגללי הדבר, וכי לא נתכפר עוד חטאי. עשיתי מה שעשיתי עד שהועילה תפילתי בעזרת השם, כי הנה נזכרת בזה המעשה.
עתה יודע אני כי בעזרת השם סר עווני ותיקנתי הכול. ואתה, אינך צריך עוד לכתת את רגליך ולספר מעשיות. אתן לך מתנות רבות שיספיקו לכל ימי חייך, וזכות הבעש"ט תעמוד לשנינו, שנזכה לעבוד את בוראנו כל ימי חיינו בכל לבנו ונפשנו, אמן."

---

על הסיפור

נראה כי סיפור זה מכיל ערכים רבים הנוגעים לכוחו של סיפור ולאופן שבו מתרחשים שינוי ותיקון בחייו של אדם.
בסופו של סיפור מורכב זה מתברר כי הסיבה שבגללה ציווה הבעש"ט על ר' יעקב לספר סיפורים על אודותיו הייתה רצונו של הבעש"ט שר' יעקב ימצא את הגביר ויספר לו את הסיפור שלו עצמו.
ר' יעקב והגביר מספרים זה לזה את סיפורם, שהופך לסיפור אחד, גדול ושלם.
הן ר' יעקב והן הגביר נעים ונדים ללא תיקון וללא סוף נראה לעין. התיקון שלהם מגיע בפגישה עם אדם אחר, שסיפורו משלים את סיפורם האישי הקטוע.
המבחן אם תשובתו של הגביר התקבלה והשינוי שבחייו אכן הועיל, תלויה בשאלה אם הסיפור יסופר. ייתכן שהדבר מסמל את כוחו של הסיפור לא רק להעיד על דבר מה שהתרחש, אלא לסייע להתרחשות עצמה. ולהפך – כל זמן שעדיין לא הפך אירוע לסיפור, משהו בהתרחשות עצמה כאילו פגום וחסר.
הפעולה של הסיפור כוללת גם מפגש בין אנשים – השומע והמספר. כאן גורם הבעש"ט, בעזרת החובה שהטיל על תלמידו, לפגישתם של חסיד ובישוף לשעבר. הפגישה משקפת את התהליך של השינוי שעבר הגביר, ומעניקה לכך את האישור הסופי.

בזווית אישית

צוואתו של הבעש"ט מלמדת לא רק על רצונו להנחיל את תורתו דרך הסיפורים, אלא גם על חששו מכך שהסיפורים והחסידות עלולים להפוך לפולקלור זול. ולכן, כדי לשמור עליהם, יש ללמד קודם כול את האחראים על הנחלתם את כוחם הפנימי
הסיפור הנשכח בנוי כסיפור בתוך סיפור. הסיפור החיצוני הוא על אודות יעקב, משרת הבעש"ט שמורו הורה לו לספר עליו לאחר מותו. הסיפור מגולל את קורותיו עד שהוא מגיע אל הגביר באיטליה, ואת מה שקורה לו אצל הגביר. בסיפור הפנימי הגיבור הוא הבישוף ששב לעמו, הופך לגביר יהודי ומוצא לבסוף את תיקונו כאשר ר' יעקב מספר לו את סיפורו. בנקודה זו מתלכדים הסיפור הפנימי והחיצוני, ושני הגיבורים מוצאים את תיקונם.
הסיפור פותח עם השליחות שאליה נשלח ר' יעקב בידי הבעש"ט ומתאר את ר' יעקב כמקבל אותה בלב כבד: "נצטער ר' יעקב ואמר: מה תכליתי, להיות נע ונד ולספר מעשיות?" למרות זאת הוא משלים עמה ואף מצליח להתפרנס ממנה ברווח.
לאחר זמן שומע ר' יעקב על הגביר באיטליה הנותן ממון רב בעד כל מעשה מהבעש"ט. הוא מתכנן לנסוע אליו ולספר לו את כל המעשיות שאין מי שמכיר אותן טוב ממנו. כך יוכל להרוויח סכום כסף שיאפשר לו מנוחה מהנדודים ומסיפור המעשיות. ר' יעקב עושה הכנות מרובות, ולאחר דרך ארוכה הוא מגיע לחצרו של הגביר.
במוקד חלקו השלישי של הסיפור ניצבת שכחתו של ר' יעקב את כל הסיפורים שהכיר ותהליכי השבר והתשובה העוברים עליו. בסופו של דבר נזכר ר' יעקב בסיפור אחד ומספר אותו לגביר – הסיפור על הבישוף שונא ישראל ופעולתו של הבעש"ט למנוע ממנו לבצע את זממו – ולהשיבו בתשובה.
בסוף הסיפור הגביר מתגלה לפני ר' יעקב כאותו בישוף, ומספר לו את המשך הסיפור ואת סופו, שבעצם התרחש עתה, כאשר שמע הבישוף את הסיפור מפיו של ר' יעקב.
שני גיבורי הסיפור עוברים אם כן תהליכים של שינוי וחזרה בתשובה, ובסופו של דבר באים לידי תיקונם באותה פעולה עצמה של סיפור המעשה. תהליכי התשובה של שניהם מתוארים בעוצמה רבה ובאופן דומה: הגביר מתאר את חזרתו בתשובה בהיותו בישוף במילים: "נהפכתי לאיש אחר… ונעשיתי בעל תשובה גמור…" כאשר ר' יעקב שוכח את הסיפורים, הוא מתואר "כאילו נולד באותו היום", ותשובתו מתוארת כך: "בכה ר' יעקב כל הלילה… קיבל הכול באהבה והתפלל לה'… והיה מלא בייסורים והיה מתפלל כל יום השבת לה'."
מה הסיפור של הבישוף? הוא מתואר כנע בין שני קצוות: מצד אחד – יהדותו ואבותיו הקדושים, ומצד אחר – "עסקי הקליפות". כבר מביטוי זה אנו יכולים לשמוע שהתנועה של הבישוף היא בין חוץ ("קליפות") לפנים ("אבותי הקדושים"), בין קליפות לשורש. מה שמושך את הבישוף להישאר ב"עסקי הקליפות" הוא ריבוי כבוד וכסף: "כי נתאסף המון רב… הרימו כל הפעמונים את קולם… ולא נתנני יצרי לעזוב את כל הכבוד הזה." אך בסופו של דבר מצליח הבעש"ט להעביר את הבישוף מן המעגל החיצוני אל הפנימי, להחזירו אל שורש אבותיו הקדושים ולעשותו לבעל תשובה גמור.
במוקד הסיפור על ר' יעקב עומד יחסו אל הסיפורים וסיפורם, ויחס זה גם הוא מורכב מהסתכלות חיצונית ופנימית. תחילה ר' יעקב לא מוצא בסיפור הסיפורים כל תכלית פנימית. נראה כי הוא רואה בהם סוג של בידור ופולקלור ומתנחם רק בעושר שיביאו לו: "אמר לו הבעש"ט: אל תצטער כי תתעשר מזה… וסיפר מעשיות של הבעש"ט ונתפרנס ברווח." הכסף והריבוי מצויים גם במוקד נסיעתו אל הגביר, שבה הוא מתכנן להרוויח "כמה מאות אדומים" על ידי ש"יספר לו מעשיות הרבה ממנו".
לעומת זאת, בסופו של התהליך יעקב מספר לגביר סיפור אחד בלבד, אך סיפור זה מחולל שינוי ותיקון. שכחתו ואיבודו את כל ריבוי מעשיותיו בבואו אל הגביר מכריחים אותו לעבור מן התפיסה החיצונית של הסיפור כפולקלור וכ"עסק" אל התפיסה הפנימית של הסיפור המחולל והמתקן. לשם כך צריך ר' יעקב להיות "כתינוק שנולד". גם הוא עובר אם כן ממעגל חיצוני, המונחה על ידי צדדיו החיצוניים של מעשה הסיפור, למקום הפנימי – שבו נמצא הסיפור האחד, זה שבכוחו לחולל תיקון.
התבוננות בעיצוב המקום בסיפור: כאשר הבעש"ט מושך את הבישוף מריבוי הקהל, הפעמונים והכסף אל עבר יהדותו ואבותיו הקדושים, הוא מושך אותו מן הבימה הגדולה שברחוב העיר אל חדר פנימי: "וילכו שניהם לחדר מיוחד ויסגרו הדלת בעדם." וגם אצל ר' יעקב, בבואו לספר את הסיפור המתקן, עוברת זירת ההתרחשות מביתו של הגביר ההומה אדם, אל חדרו הפרטי: "וישלח את משרתו להגיד לו כי נזכר מעשה יקר, וישלח הגביר ויביאהו לחדרו."
נוסף על כך גם זירת ההתרחשות המרכזית, חצרו של הגביר, מורכבת משני מעגלים. בחיצוני נמצא ההמון שנאסף בציפייה לבידור השבועי העומד להגיע לשיאו השבת עם ריבוי המעשיות שיספר משרתו של הבעש"ט. כאשר ציפייתם אינה נענית, הם מחרפים ומבזים את האורח. לעומתם, במעגל הפנימי, עומד ר' יעקב בתשובה עמוקה ופנימית – בוכה כל הלילה, מקבל את ייסוריו באהבה ומתפלל לה'.
הדמות הנוספת בסיפור הוא הבעש"ט, שהוא בסופו של דבר מי שמניע את המעבר של הגיבורים מן המעגל החיצוני פנימה. באמצעות עיניו הפקוחות והאמת הפנימית שלו הוא מצליח להשיב הן את הבישוף והן את ר' יעקב מן המעגל החיצוני והשקרי פנימה, למקום האמת.
התבנית של מעגל חיצוני ופנימי חוזרת אם כך לכל אורך הסיפור המצייר לנו בעצמה את כוחו של הבעש"ט כפועל מכוח האמת הפנימית וכמסמן לאחרים את הדרך אליה. הסיפור מציב במרכזו את פעולת הסיפור עצמה, ובכך מעביר אותנו מתפיסה חיצונית של הסיפור – כדבר השייך לתרבות פנאי או כפולקלור – אל תפיסתו של הסיפור כמעשה מכוּון, שתכליתו להגיע אל הלב ולחולל בו שינוי ותיקון.
צוואה זו, שהשאיר הבעש"ט למשרתו, מלמדת אותנו לא רק על רצונו להנחיל את תורתו ודרכו דרך הסיפורים, אלא שהוא צפה לרחוק וראה כי הן הסיפורים והן דרכו בכללה, דרך החסידות, יכולים להפוך למסורת ריקה או לפולקלור זול. על מנת לשמור עליהם יש ללמד קודם כול את האחראים על הנחלתם את כוחם הפנימי והמחולל.
את השאלה המעניינת, לשם מה היה צריך הבישוף לשמוע את סיפורו על מנת להגיע לגמר תיקונו, נשאיר כרגע פתוחה.