הסיפור

פעם אחת בליל חג ראשון של פסח הרגיש ר' לוי יצחק מברדיטשוב כי עלה בידו לערוך את ליל הסדר בשלמות ובמלוא הכוונה. התגאה ושמח על כך בלבו.
והנה שמע שאומרים לו מן השמים: "על מה אתה מתגאה כל כך? והרי בן עירך, ר' חיים הסבָּל, ערך הלילה סדר נאה משלך."
בתוך כך באו חסידים אל ביתו כדי לראות את רבם בעריכת הסדר.
שאל אותם ר' לוי יצחק: "האם אתם מכירים אדם בשם חיים הסַבָּל?"
השיב אחד מהם: "אני מכיר אותו, אבל איני יודע היכן הוא גר."
ביקש ר' לוי יצחק שיביאו אותו אליו, והחסידים יצאו לחפש את ביתו ברחובות ברדיטשוב.
חיפשו וחיפשו עד שהגיעו לדלת ביתו של חיים הסבל ודפקו עליה.
פתחה להם אשתו ושאלה: "מה אתם צריכים ממנו? הוא ישן עכשיו במיטתו, שיכור כלוט."
נכנסו החסידים אל חדרו, ניסו להעיר אותו משנתו ולבסוף נאלצו לסחוב אותו על כתפיהם כל הדרך אל בית רבם.
כשנכנסו, ציווה ר' לוי יצחק להושיב את חיים על כיסאו, ואז פנה אליו ושאל אותו: "ר' חיים חביבי, האם אמרת השבת 'עבדים היינו', כפי שנוהגים בבית הכנסת?"
השיב חיים: "כן."
הוסיף ושאל: "והאם בדקת את החמץ?"
"כן."
"והאם שרפת את החמץ?"
התחיל חיים חושב, ולבסוף אמר: "לא, שכחתי והשארתי אותו מונח על המדף."
שוב שאל ר' לוי יצחק: "ר' חיים, האם ערכת סדר הלילה?"
הביט בו חיים והשיב: "רבי, אגיד לך את האמת. מכיוון ששמעתי שאסור לשתות יין-שרף כל שמונת ימי החג, שתיתי אתמול כמות כזאת שתספיק לי לשמונה ימים, ולכן התעייפתי מאוד ונרדמתי על המיטה. עד שבאה אשתי, ניערה אותי ואמרה: 'חיים, למה אינך עורך סדר, כמו כל היהודים?' ועניתי לה: 'מה את רוצה ממני? הרי אני עם הארץ, ואבי היה עם הארץ, ואני לא יודע כלל מה נהוג ומה יש לעשות, ורק את זה אני יודע – שאנחנו היהודים היינו בגלות אצל הציגָאנֶערס (כלומר – הצוענים או המצרים), ושיש לנו אלוהים שהוציא אותנו משם. וגם עכשיו אנחנו בגלות, וה' יוציא אותנו גם מגלות זו!'
והנה ראיתי שהשולחן ערוך, ועליו כוסות יין, מצות וביצים. אכלתי מהמצות ומהביצים ושתיתי גם יין, ומרוב עייפות הייתי מוכרח לחזור לישון, ונרדמתי."
הבין ר' לוי כי דבריו של הסבל התקבלו בשמים, מכיוון שנאמרו בלב תם ובלי שום גאווה ומחשבה זרה.
ביקש הרבי מחסידיו ללוות את חיים בחזרה אל ביתו.

---

על הסיפור

סיפור חסידי זה דומה לסיפורי חסידים אחרים המעידים על כוחו של האדם הפשוט.
דווקא פשטותו התמימה של סבל שיכור בשם חיים יכולה לגרום לסדר הפסח העלוב שלו להיות שלם יותר מן הסדר המפואר של הרבי המלומד.
למרות התשובות המוזרות של הסבל, רבי לוי אינו שופט אותו אלא מבין שבסופו של דבר מה שחשוב הוא כוונת הלב.

בזווית אישית

המפגש בין רבי לוי יצחק וחיים הסבל גורם ליהודי הפשוט לבטא את ההגדה של פסח בדרך עממית חדשה. כך נוצר מעין טקס של הגדה אישית על סֵבֶל ועבדות
קיימים לא מעט סיפורים שבהם מסופר כי היה צריך לערוך את שולחן הסדר של רבי לוי יצחק מברדיטשוב יותר מפעם אחת, משום שבהתפרצויותיו האקסטטיות בזמן קריאת ההגדה, היה מקלקל את סדר השולחן. בסיפור זה נדמה שקורה ההפך: רבי לוי יצחק מרוצה מניהול הסדר שערך – עד כדי כך שהוא מגיע להרגשה של התפארות.
מדוע מתפאר הרבי בלבו? הוא מתפאר בזכות הכוונות המדויקות שהרגיש שכיוון בזמן הסדר. היות שרבי לוי יצחק אינו אדם רגיל אלא צדיק וגדול בתורה, מגלים לו מן השמים שפלוני אלמוני הגר בעירו ושמו רבי חיים הסבל ערך סדר פסח נאה יותר ממנו. המילה "נאה" חשובה כאן מפני שהיא מציינת כוונה, דיוק ויופי. מה קורה אם כן לרבי לוי יצחק כשהוא שומע שפלוני אלמוני, שאינו אלא סבל, ערך סדר טוב ממנו? האם לבו המתפאר נשבר? האם הוא חושש שבעולמות העליונים מסתייגים מנחת הרוח ששרתה עליו? ככל הנראה לא זה מה שמעסיק אותו. לבו לא נשבר והוא אינו נבהל. רבי לוי יצחק מגלה סקרנות ורצון להכיר את רבי חיים הסבל, שהסדר שלו עשה רושם גדול, והוא מוצג על ידי הקול השמימי כרבי וכסבל.
בהוראת רבם, תלמידיו של רבי לוי יצחק נפוצים מיד בכל רחבי העיר, כמו צללים, כדי לאתר את חיים הסבל. אך כשהם מגיעים לביתו, אשתו פותחת את הדלת, ואינה מבינה על מה ולמה מגיעה פמליה שלמה אל אדם שיכור שנמצא ישן בביתו.
לאחר שהביאו התלמידים את רבי חיים הסבל אל רבי לוי יצחק, יושבים השניים זה מול זה. מעמדם הפוך לחלוטין, ובאופן אירוני גם שמם מעיד על הפער העצום ביניהם: לרבי לוי יצחק שני שמות מלאי חשיבות, ואילו ליושב מולו שם פשוט, שאינו מופיע לא במקורות ולא בספרות חז"ל, ואליו נוסף גם תוארו – סבל. השם חיים מרמז על טבעיות ויצרים, והתואר סבל אינו יכול שלא להזכיר לנו סֶבֶל ואגב כך את סבלם של בני ישראל ואת קטע האגדה "עבדים היינו לפרעה במצרים".
כשחיים הסבל מוזמן לשבת מול הרבי וזוכה לחיבתו, נדמה שמשהו עומד להשתנות במצב היחסים בין השניים. אבל מחקירתו של הרבי מתבהר לנו שחיים הסבל אינו ראוי לשם רבי. הוא בור ועם הארץ המשועבד לתשוקותיו הגשמיות. אפשר לדמיין את צחוקם החבוי של התלמידים לשמע דבריו של חיים הסבל השתיין, שקורא למצרים צוענים, ואפשר לדמיין גם את רצינותו של רבי לוי יצחק החוקר אותו ומגלה את בורותו, ויחד עם זאת גם את האותנטיות ואת עולם היצרים הבלתי נשלט שלו.
חיים הסבל שתה ערב ליל הסדר יין שכר של שמונה ימים כדי לא לעבור על דיני הפסח – מין מסירות נפש אבסורדית, כשהאבסורד מוכפל בשכחתו לבער את החמץ מביתו.
חיים הסבל זורם עם החיים, רבי לוי יצחק חי על פי ההלכה הקפדנית ומכוון כוונות מיסטיות, אך לא די לו בזה – תואר נוסף יש לו לרבי לוי יצחק: הוא נקרא גם סנגורם של ישראל, על ניסיונותיו הרבים למצוא חן במעשיהם הפשוטים של אנשים כמו חיים הסבל, שלא קיים את הסדר כהלכה. המפגש בין השניים גורם לחיים הסבל לבטא בדרך עממית את ההגדה של פה סח דרך קושיותיו של רבי לוי יצחק. כך נוצר מעין טקס של הגדה אישית על סבל ועבדות.
דבריו הכנים של רבי חיים עושים שוב רושם בשמים, שהרי הם סיפור ההגדה העכשווית: העבדות והבורות לא תמו. לכן סופו של הסיפור מכמיר לב. חיים הסבל שב לביתו אל אשתו. לוי נשאר לוי, וסבל נשאר סבל – היציאה הסופית מעבדות לחירות תידחה. הרבי נשאר עם תלמידיו הרבים, חיים הסבל ימשיך לזרום בפשטות ובטבעיות עם אורח החיים שלו. בעולמות העליונים הוא אמנם נקרא רבי, אבל בעולם המציאות הוא נשאר חיים הסבל.