הנס שנשכח
מדוע גרם הבעש"ט שישתכח הנס שעשה, ומדוע שכחה זו נחשבת לפלא גדול אף יותר מן הנס הראשון?
בצעירותו היה הבעש"ט – רֵישׁ דוּכְנָא (עוזר למלמד בחדר). בעל הבית שבו התאכסן הבעש"ט היה נוסע לאיזה רב. רצה הבעש"ט לנסוע עמו, ולא הסכים בעל הבית לקחתו.
פעם אחת, בלי שבעל הבית ידע, נעמד הבעש"ט על הקרש הבולט מאחורי העגלה, והעגלה נסעה לדרכה. בדרך, בעברם בכפר אחד, זרק נער גוי אבן על הבעש"ט, וזב דמו של הבעש"ט מן האבן.
כשחזרו מנסיעתם ועברו באותו הכפר, ראו המון רב שהתקבץ במקום שבו זרק הנער הגוי את האבן. עצרו האנשים את העגלה ולא נתנו להם לנסוע לדרכם עד שיתנו להם עצה, כי הנה גופו של הנער נדבק לארץ והוא הולך ושוקע בתוכה, וכל מה שעשו כדי להוציאו מן האדמה לא עצר את גופו מלשקוע עוד ועוד.
הביט הבעש"ט בנער ואמר לו: "האם תפסיק לזרוק אבנים על יהודים?" הנער רק הרכין את ראשו, כי לא יכול לדבר. עשה הבעש"ט מה שעשה, והנער הוצא מן האדמה.
כך עשה הבעש"ט מופת לעיני רבים ואחר כך חזר והיה ריש דוכנא פשוט.
על כך אמר רבי שמחה בונים מפְּשיסחָה בשם רבי לוי יצחק מבֶּרדיטשוֹב, כי הפלא הגדול יותר שעשה הבעש"ט היה, שגרם שישתכח הנס וישתכחו הדברים ולא יותירו שום רושם, למרות שהתפרסמו ברבים כנס.
הסיפור עוסק בשנים שבהן היה הבעש"ט צדיק נסתר וטרם נודע ברבים. על פי הסיפור, רצה הבעש"ט להישאר בלתי נודע, ולכן גרם שהמעשה הנסי שעשה לא יותיר שום רושם, למרות שאנשים ראו או שמעו על האירוע.
הפרסום מוצג בסיפור כמזיק ומפריע. ייתכן שהסיבה לכך היא שהפרסום קשור לגאווה, לכבוד ולמעמד ציבורי וחברתי שממנו ניסה הבעש"ט להימנע. ובמילים אחרות: יש דברים טובים וראויים, שעדיף שלא יתפרסמו, כי אם יתפרסמו – יאבד כוחם ותאבד האותנטיות שלהם.
ברובד פרשני נוסף אפשר לומר כי נס אינו קיים בלי היכולת של האנשים להצביע עליו ולזהותו כנס. בסיפור זה לא התחולל שינוי עמוק אפילו בלבם של האנשים שנכחו בשעת המעשה. החסידים בדורות מאוחרים יותר מחלצים את הנס מן השכחה.
