הנזיר מן הדרום
כשהביט רועה מן הדרום אל בבואתו וראה את שערו היפה החליט לעשות מעשה ועלה לבית המקדש
אמר שמעון הצדיק:
כל ימיי לא אכלתי קורבן של נזיר אלא רק פעם אחת. מעשה באדם מן הדרום שבא אליי וראיתי שהוא יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו תלתלים. אמרתי לו: מדוע גילחת את שערך הנאה?
אמר לי: רועה הייתי בעירי והלכתי למלא מים מן המעיין והסתכלתי בבבואה שלי והתגבר יצרי עליי וביקש להעבירני מן העולם. אמרתי לו, ליצרי: רשע! לא היית צריך להתגרות בדבר שאינו שלך, הרי אני עתיד להיעשות עפר, רימה ותולעה. לכן עליי לגלחך לשם שמיים!
הרכנתי את ראשי ונישקתיו, ואמרתי לו: כמותך ירבו עושי רצון מקום בישראל, עליך נאמר: אִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לה' (במדבר ו, ב).
הרגע שבו האדם מתבונן בעצמו בראי הוא רגע משמעותי מפני שהוא רואה את עצמו מבחוץ וחווה את דימויו העצמי. בעולם העתיק שבו מראות היו בגדר מותרות, הרגע הזה נדיר הרבה יותר מאשר בעידן הסלפי. המיתוס היווני של נרקיסוס מתאר את הרגע הזה כרגע טראגי שבו האדם מאבד את היחס לזולת ותקוע בתוך היחס לדימוי העצמי שלו. בסיפור שלפנינו יש תיקון למצב הזה: הרועה מן הדרום רואה את בבואתו במים ונבהל מרגש הגאווה המציף אותו למראה שערו. הוא מבין שהשיער איננו הוא עצמו ומחליט לגלחו. בכך הוא מתחמק משעבוד לדימוי העצמי שלו.
