המרגלית
ר' צבי מזידיטשוב העדיף את אור התורה על אורה של אבן חן עצומה שמצא. הוא כנראה הבין שעושר רב יכול להיות גם מסוכן
לפני שהתפרסם בעולם, היה רבי צבי מזידיטְשוֹב עני מאוד וביקש מהשם פרנסה.
לילה אחד כשקם כמנהגו בחצות הלילה לעבודת השם ראה אור גדול בביתו. בתחילה חשב כי פרצה שרֵפה, נחרד מאוד, ושפך הרבה מים כדי לכבות אותה, ואז הבין שלא מדובר באש אלא באבן חן גדולה מאוד. החביא ר' צבי את האבן ושלח לקרוא לסוחר אבנים טובות בשם ווֹלף דוֹבּרִישִים מהעיר דרוֹהוֹביץ' שהיה מבין גדול בעניינים אלה. כשהגיע הסוחר וראה את האבן אמר: "לאבן הזאת אין מחיר. אפילו בבית הקיסר ירום הודו אין כמוה, ורק בבית מלך רוסיה יש אבן שמזכירה אותה, אבל הרבה יותר קטנה. אם תמכור אותה, אתה ובניך ובני בניך תהיו גבירים גדולים כל חייכם."
אחרי זה הרהר הצדיק ואמר: "ריבונו של עולם, למה לי האבן הזאת, יכול להיות שהיא תזיק לי או לבני ביתי חלילה. תן לי בבקשה את אור התורה במקום האור הזה." אחרי שסיים את דבריו לקח את האבן אל הגינה ודרך עליה עד שנשברה והתפזרה לאלפי ניצוצות.
ר' צבי מזידיטשוֹב היה חסיד אדוק ועני מרוד. אלוהים נענה לתפילותיו לפרנסה והוא מצא בביתו אבן יקרה גדולה מאוד. תחילה הוא התייחס ברצינות לעושר "שנפל" עליו באמצע החיים וניסה להעריך את שווי האבן, אולם משגילה שהאבן יכולה להפוך אותו לעשיר מופלג התחיל לחשוש שעושר כזה עלול לסכן אותו ואת בני משפחתו. לכן הוא מבקש להמיר את אורה של האבן היקרה באור התורה. גם בקשתו זו נענית וההמשך ידוע: הוא הופך למנהיג חסידי נודע. הסיפור מזכיר לנו כי העושר האמיתי הוא העושר הרוחני ולא הגשמי.
מעבר לשבחים שיש להרעיף על הצדיק שהתגבר על תאוות הממון אפשר להבחין גם במסר המובלע שבסיפור עוד לפני החלטתו הדרמטית לשבור את האבן. אפשר לראות רמז מקדים להחלטה הזאת כאשר הוא מדמה את העושר הבלתי-טבעי והפתאומי שנפל בחלקו לשרֵפה. ממהלך הסיפור נראה שחששו של ר' צבי מתגבר כאשר סוחר אבני החן מספר לו על המלכים שברשותם אפשר למצוא אבנים כאלה, מלכים ששמם נקשר לא רק בעושר אלא בעיקר בכוח פוליטי, שהוא אולי כוח משחית. רבים מבקשים את העושר ומתפללים להשיגו, אבל כמו האש וכוחות אחרים של החיים והטבע – צריך גם להיזהר מהנזק הטמון בהם.
יאיר רוה
יאיר רוה הוא מבקר קולנוע ובעל האתר ״סינמסקופ״. כתסריטאי ועורך תוכן היה שותף ליצירת סדרת הדרמה ״קטמנדו״ והסדרה התיעודית ״חגיגה לעיניים: סיפורו של הקולנוע הישראלי״. שותף להקמת האתר ״ליבא״, העוסק בחיבור בין תרבות יהודית וזהות ישראלית.
כשם שהעוני היה עבור ר' צבי מבחן באמונה, כך גם העושר הרגעי. לא לחינם מחבר הסיפור יוצר אנלוגיה בין אבן החן ובין אש: האש שמחממת ומבשלת יכולה גם לשרוף ולהחריב.
בשנות השישים כתב טרומן קפוטה ספר בשם ״Answered Prayers״ (״תפילות שנענו״). שם הספר לקוח מאִמרה המיוחסת לנזירה מהמאה השש-עשרה שאמרה: ״דמעות רבות יותר זלגו בגלל תפילות שנענו מאשר בגלל תפילות שלא נענו.״ בימינו, האמריקאים אומרים באופן פיוטי פחות : ״Be careful what you wish for״.
הסיפור על ר' צבי מזידיטשוב מספר על תפילה שנענתה, משאלה שהתגשמה. ר' צבי היה עני, התפלל לקב"ה וראה נס מתרחש מול עיניו: אבן חן הגיעה באופן פלאי לביתו, ואיתה האפשרות לשים את עוניו מאחוריו – ולא רק את עוניו שלו, אלא גם של בני משפחתו וצאצאיו למשך שלושה דורות לכל הפחות. אבל כשם שהעוני היה עבור ר' צבי מבחן באמונה, כך גם העושר הרגעי. לא לחינם מחבר הסיפור יוצר אנלוגיה בין אבן החן ובין אש: כשראה ר' צבי את האבן לראשונה הוא חשב שמדובר בשרֵפה ושפך מים רבים כדי לנסות לכבותה. האש שמחממת ומבשלת יכולה גם לשרוף ולהחריב. אני מניח בצד כרגע מיני רעיונות חסידיים וקבליים עמוקים ונשגבים מעיניי שמתחבאים בבחירת המילים בסיפור, שהרי קשה להתעלם מכך שגם האש וגם המים בסיפור משולים מן הסתם לתורה, ואולי רומזים לכך שעל פי מחבר הסיפור העושר האמיתי מצוי בתורה; וכן, שהמים הרבים שר' צבי שופך על אבן החן מגיעים היישר מהפסוק בשיר השירים: ״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה״. את זאת אשאיר לפרשנים בקיאים. אתמקד בנתיב העלילה הגלוי לעין: ר' צבי התפלל, נענה, והחליט לוותר על הנס שקרה לו. שמעתי פעם חסידים אומרים בעיניים מאירות שכל מי שייסע לקברו של רבי שמעון בר יוחאי יקבל את מה שהוא רוצה, אבל מי שיעלה ל"ציון" של רבי נחמן מברסלב יקבל את מה שהוא צריך ("הציון הקדוש" הוא הכינוי לקברו של רבי נחמן מברסלב בפי חסידיו). כמו ילדים, לא תמיד אנחנו יודעים להבחין בין מה שאנחנו רוצים ובין מה שאנחנו צריכים.
הבמאי הסובייטי אנדריי טרקובסקי אמנם לא היה יהודי או חסיד, אבל סרטיו הם משלי מוסר ואמונה עמוקים ומלאי פיוט. ביצירת המופת שלו ״סטאלקר״ (1979), הוא מספר על שלושה אנשים שיוצאים למעין עלייה לרגל בעולם עתידני שבו מצוי חדר בתוך בית, שכל מי שמצליח להגיע אליו – כל משאלותיו מתגשמות. אלא שהדרך רצופת מהמורות ומעטים יצליחו להגיע אל תוך המקום שהוא פנימיות הפנימיות. כה מעטים, עד ששניים מהשלושה מטילים ספק שהחדר הזה בכלל קיים. אלא שבדרך נוסף להם מידע חדש: כוחו המיסטי של החדר כה גדול שהוא לא סתם יודע להגשים את משאלות הבאים אליו, אלא הוא יודע לזהות את מאווייהם הכמוסים ביותר ולהעניק להם אותם – מה שהופך את החדר הזה לקללה ולא לברכה. אחת הדמויות מספרת לנו על איש שחווה את הקללה הזאת על בשרו. הוא עבר תלאות רבות כדי להגיע אל החדר ולהתפלל שם למען החלמת אחיו ממחלה קשה, אך בשובו הביתה הוא גילה שהפך עשיר מופלג. כן, החדר קרא את מאווייו הסמויים ביותר והבין שזו לא הבריאות של אחיו שבאמת מעניינת אותו, אלא רצונו להתעשר. האיש לא הצליח לשאת את הבושה והתאבד. הנה מעין גרסה לסיפורו של ר' צבי על עושר שהשלכותיו הרסניות.
ר' צבי מבין שעושר גשמי לא יועיל לו (״…יכול להיות שהיא תזיק לי או לבני ביתי חלילה.״) והוא יוצא כעת בתפילה חדשה, גשמית פחות : ״תן לי בבקשה את אור התורה תמורת האור הזה.״ את האבן הוא מרסק לאלפי ניצוצות. שוב, רעיון שמגיע מעולם הסוד – ניתן למצוא ניצוצות של קדושה גם בחפצים הגשמיים ביותר.
וכך, באמצעות ר' צבי וממשיכי דרכו בתרבות העולם – מטרומן קפוטה ועד אנדריי טרקובסקי – הבנתי פתאום את הסיבה לכך שיהודים אומרים בכל בוקר בברכות השחר: ״הגומל חסדים טובים לעמו ישראל.״ למה ״חסדים טובים״? האם ״הגומל חסדים״ לא מספיק? וזהו השיעור שמלמד אותנו ר' צבי: לא די לנו בכך שהקב״ה ייתן לנו חסדים, אלא אנחנו מבקשים שהם יהיו ״חסדים טובים״ – שיֵדע לתת לנו לא את מה שאנחנו רוצים אלא רק את מה שאנחנו צריכים.
