המיתר השני
כשפקע מיתר בכינורו של העולה החדש שהצטרף לקיבוץ נען, הובא העניין לוועדת חברים שאישרה לו לבסוף לקנות מיתר. מה עשה החלוץ כשפקע המיתר השני?
כשאברהם פוקס הגיע מאירופה לקיבוץ נען הוא הביא אתו כינור והיה מנגן בו.
יום אחד פקע מיתר בכינורו.
פנה אברהם לוועדת החברים, וזו קיימה ישיבה אחת, שתיים ושלוש.
בסוף הישיבה השלישית התקבלה החלטה להקציב לו את הסכום הנדרש לקניית מיתר חדש.
אברהם המאושר קנה את המיתר, הרכיבו על הכינור והמשיך למשוך בקשת.
עד אשר פקע מיתר שני.
נזכר אברהם בדרך הייסורים שעבר עד שהשיג את המיתר הראשון,
כופף את ברכו, שבר את כינורו, ואמר: יחי החופש ואי התלות!
האם שבירת הכינור היא רגע של אובדן כואב או רגע של שחרור גואל? לעיתים מתברר ששתי האפשרויות יכולות להיות נכונות.
סיפורי חלוצים רבים עוסקים בקושי לזנוח חפצי ערך וחפצי חן שהביאו איתם מאירופה ושייצגו עושר וחיי תרבות, ולהתמסר לחיי הדלות השיתופיים. סיפורים רבים גם מעידים על המאמץ שעשו בקיבוצים רבים כדי לשמר חיי תרבות, מוזיקה, מחול, ספרות ותיאטרון למרות קשיי הקיום.
לקונפליקט בין חיי היום-יום ומאבק הקיום לבין העונג התרבותי, מצטרף כאן הקונפליקט בין היחיד לבין חיי השיתוף. כמו במקרים רבים אחרים, חברי הקיבוץ החליטו לאפשר רכישה של מיתרי כינור משום שהעריכו את חשיבות המוזיקה לרוח האדם. אלא שהבעיה הייתה בעצם העברת השאלה מן היחיד והחלטותיו לוועדת החברים וישיבותיה: אברהם פוקס נהנה לנגן אבל אינו רוצה להיות כפוף לחסדה של ועדה שתאשר לו את הנגינה.
הסיפור מציע פתרון לקונפליקט: אברהם שובר את הכינור, מוותר על החלק הזה באישיותו, ובכך מכריז על חירותו: אם הוא אינו מנגן בכינור הוא אינו כפוף לוועדה שתאשר לו לרכוש מיתרים. אך זהו ניצחון עצוב מאוד: ההכרזה של גיבור הסיפור אינה מעלימה מהקוראים את האובדן, את הוויתור של הגיבור על חלק ענוג ומשמח בחייו. הסיפור מותיר את קוראיו מעט נדהמים: הם רואים את האובדן, את הוויתור על הרוחני שבאדם, ורואים גם שרק ויתור כזה הוא שאִפשר לאברהם פוקס ולאחרים כמותו את המשך החיים החלוציים, חיי ההתיישבות.
