המיליונר האלמוני
רבי אלעזר בן חרסום היה בעלים של עיירות שלמות, אך הפקיד את ניהולן בידי אחרים ועסק בתורה. כשנקלע לאחת מעיירותיו אנשיו לא זיהו אותו וביקשו לגבות ממנו מס
אמרו על רבי אליעזר בן חרסום שאביו הוריש לו אלף עיירות ואלף ספינות.
ובכל יום הוא עצמו היה נוטל כד של קמח על כתפו והולך מעיר לעיר וממדינה למדינה כדי ללמוד תורה.
פעם אחת מצאו אותו עבדיו באחת העיירות ולא זיהו אותו, ודרשו ממנו להתגייס לעבודות שירות מטעם המלך (היה נהוג אז שעבודות שירות כאלה מוטלות כמס מקומי).
אמר להם: בבקשה מכם, תניחו לי ואלך ללמוד תורה.
אָמְרוּ לוֹ: אנחנו נשבעים בחיי רבי אליעזר בן חרסום שאנחנו אל עוזבים אותך.
וּמִיָּמָיו לֹא הָלַךְ וְרָאָה אוֹתָן, אֶלָּא יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה כׇּל הַיּוֹם וְכׇל הַלַּיְלָה.
האמירה על אנשים שהתעשרו אך העושר לא שינה אותם נחשבת לקלישאה והסיפור שלנו מנסה לבחון אותה. רבי אליעזר בן חרסום הוא יורש של אימפריית נדל"ן, אך הוא איננו נהנה ממעמדו אלא נודד עם מזון בסיסי ממקום למקום כדי ללמוד תורה. הניתוק בינו לבין עסקיו מגיע עד כדי כך שכאשר הוא נקלע לאחת הערים שבבעלותו, לוקחים אותו שליטי העיר הפועלים בשמו לעבודה בשירות העיר, עבודה שהוטלה על בני העיר כמס.
הסיפור מובא בתלמוד כמופת של התמסרות ללימוד תורה, לצד הסיפור הידוע על הלל הזקן שנצמד לארובת בית המדרש בליל חורף מושלג. כשם שהעוני לא הפריע להלל הזקן להתמסר ללימוד, אומר התלמוד, כך לא הפריע העושר לרבי אלעזר בן חרסום. הוא הסתפק במועט ואפילו כשנתפס לא גילה את זהותו.
אלא שמבט על הסיפור מגלה שגלומה בו גם ביקורת על התנהגותו של רבי אלעזר על כך שאיננו מעורב בעסקיו. הביקורת נעשית חדה בסוף הסיפור, כאשר מתגלה שרבי אליעזר סובל ממעשי כוחניים שנעשים בשמו והוא אפילו לא יודע על כך ואיננו מכיר את עבדיו הפועלים בשמו.
