המחלוקת על קידוש החודש
האם ההכרעה תהיה בידי החכם או בידי בעל המשרה? מחלוקת על היום שבו יש לחגוג את ראש השנה מאיימת לפלג את העם.
חכמים נהגו להכריז על מועד ראש החודש על פי עדויות של אנשים שהעידו שראו את מולד הירח.
פעם אחת באו שני עדים ואמרו: ראינו את מולד הירח, אך למחרת הוא לא נראה. קיבל רבן גמליאל את עדותם וקידש את חודש תשרי.
קבל על כך רבי דוסא בן הרכינס ואמר: עדי שקר הם! איך מעידים על האישה שילדה ולמחרת כרסה בין שיניה?! כלומר לא הגיוני שהם ראו את מולד הירח ולמחרת הירח לא נראה. אי אפשר לקבל את העדות הזאת וצריך לדחות ביום את ראש חודש תשרי
אמר לו רבי יהושע: דבריך ראויים.
שמע זאת רבן גמליאל ושלח לרבי יהושע: גוזר אני עליך שתבוא אליי במקלך ובמעותיך ביום שבו חל יום הכיפורים לפי חשבונך.
הלך רבי עקיבא ומצא את רבי יהושע כשהוא שרוי בצער. אמר לו: אל תחשוש ללכת, למרות שהחשבון שלך נכון יותר, יש תוקף לקידוש החודש בידי רבן גמליאל ויום הכיפורים נקבע לפי חשבונו, שנאמר: "אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם" (ויקרא כג, ד), בין שתקראו בזמנם ובין שתקראו בזמן שגוי, אין מועדי ה' אלא אלה.
בא רבי יהושע לרבי דוסא בן הרכינס, שהיה הראשון שערער על הכרעתו של רבן גמליאל. אמר לו דוסא בן הרכינס: אם באים אנו לדון אחרי בית דינו של רבן גמליאל ולפקפק בפסיקתו, צריכים אנו לדון אחרי כל בין דין ובית דין שעמד מימות משה רבנו ועד עכשיו. בתורה נאמר:
"שִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד, ט), למה לא פורטו שמות הזקנים? ללמדך שכל שלושה ושלושה שעמדו בית דין על ישראל הרי הם כבית דינו של משה רבנו ואין לערער עליהם.
נטל רבי יהושע את מקלו ומעותיו בידו, והלך ליבנה אל רבן גמליאל ביום שבו חל יום הכיפורים לפי חשבונו. עמד רבן גמליאל ונשקו על ראשו, אמר לו: בוא בשלום, רבי ותלמידי – רבי בחוכמה ותלמידי שקיבלת את דבריי.
האם להישמע למנהיג גם כשהוא עושה טעות חמורה? הסיפור נסוב על קביעת התאריך שהתבססה באותם ימים על עדות של אנשים שראו את הירח מתחיל את מחזורו. רבי דוסא בן הרכינס מפקפק בעדים שקיבל רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, ולכן מערער על קביעת התאריך. רבן גמליאל סופג את ההסתייגות, אך כאשר רבי יהושע, מהבולטים שבחכמים, תומך בה, רבן גמליאל רואה בכך איום ומְצווה על רבי יהושע להכיר בפומבי בפסיקתו. המחלוקת בין השניים משליכה על התאריך שבו חל יום הכיפורים, ורבן גמליאל דורש מרבי יהושע לחלל את היום שבו חל יום הכיפורים לפי חשבונו.
רבי יהושע ניצב בפני דילמה. מצד אחד עומדת הנאמנות שלו לאמת, לקיום יום הכיפורים בזמנו. מן הצד השני עומד החשש מפני חלוקת העם היהודי לשני חלקים שכל אחד מהם מציין את יום הכיפורים ביום אחר. מי שמייעצים לו הם חבריו, רבי עקיבא ודוסא בן הרכינס שהיה הראשון שהסתייג מפסיקתו של רבן גמליאל. שניהם תומכים בכניעה לרבן גמליאל אבל לא מכיוון שפרשנותו למועדים מוצדקת, אלא משום שכדי לקיים את המועדים יש הכרח בקיומה של סמכות. בסופו של דבר, כאשר רבי יהושע מכפיף את עצמו לסמכות נשיא הסנהדרין, גם רבן גמליאל מבין שלא חוכמתו היא שזכתה להכרה, שכן רבי יהושע עולה עליו בחוכמה, אלא עצם מוסד בית הדין.
למרות שהסיפור מצדיק את סמכותו של רבן גמליאל, הרי שלא הוא הגיבור המרכזי של הסיפור אלא רבי יהושע. הסמכות לא נובעת מערך מהותי של רבן גמליאל אלא מהמוכנות של רבי יהושע, שהוא גיבור הדרמה של הסיפור, לקבל על עצמו את סמכות הנשיא. הסיפור מוסר את הסמכות הדתי לידי בני אדם גם כאשר הם אינם פועלים בהתאם לאמת האלוהית.
