הלל על גג בית המדרש
כאשר נסגרו בפני הלל הזקן שערי בית המדרש, הוא החליט לצותת ללימוד מן הארובה. אך מה קרה כאשר החל לרדת שלג?
מסופר על הלל הזקן, המייסד הגדול של בית המדרש החז"לי, כי בצעירותו עני מרוד היה.
בכל יום היה עובד כשכיר יום, ואת המטבע הקטנה שהיה מקבל בשכרו היה מחלק לשניים: חצי היה נותן לשומר בית המדרש כדי שיוכל להיכנס ולהקשיב לדברי התורה, ובחצי השני היה קונה אוכל לו ולבני ביתו.
יום אחד לא מצא עבודה, ושומר הפתח לא הניח לו להיכנס לבית המדרש בלי לשלם.
טיפס הלל לגג בית המדרש ונרכן אל פתח הארובה כדי לשמוע את דברי התורה, "דברי אלוהים חיים", מפי זוג החכמים שמעיה ואבטליון.
אותו הלילה ליל שבת היה, אחד מלילות החורף הארוכים של טבת, ושלג החל לרדת מן השמיים על הלל.
כשעלה השחר אמר שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום בית המדרש מאיר, ואילו היום הוא אפל. האם עננים הם אלו הגורמים לחשכה זו?
הציצו השניים אל הארובה לבדוק את מצב השמיים, וראו דמות אדם הנשקפת אליהם מן ארובה וחוסמת את האור.
עלו אל הגג ומצאו את הלל שוכב, קפוא כולו, ועליו שכבה עבה של שלג.
מייד חילצוהו מן השלג, הלבישוהו בבגדים חמים וסכו את בשרו בשמן מרפא. הושיבו אותו כנגד האח וליבו את האש.
אמרו: ראוי הוא זה שנחלל עליו את השבת.
כיצד ניתן להפוך את בית המדרש ממרחב סגור המנותק מן העולם, למרחב פתוח המקיים קשר חי לחברה כולה, ולא פחות מכך – למרחב הקשור בקשר חי עם אלוהים עצמו?
כפי שעולה מתמונתו של בית המדרש בסיפור זה, פתיחותם של עורקי חיים אלו אינה מובנת מאליה.
ראשית, בסיפור זה עולה באופן רב עוצמה החשש מהניתוק של בית המדרש מן העניים העמלים לפרנסתם, אך צמאים לשמוע את דבר אלוהים. העובדה שאיש פשוט כהלל נאלץ לשלם מחצית משכרו היומי בשביל להיכנס לבית המדרש מדגישה את סכנת הניתוק והאליטיזם של בית המדרש. רק אדם בעל צימאון אדיר לתורה כמו הלל הזקן מסוגל לפרוץ אטימות זו, ולהבהיר ליושבי בית המדרש את המחיר העצום שלה.
אך ניתוקו של בית המדרש מן החברה גובה מחיר נוסף: חסימתו של הפתח הקושר בין בית המדרש ובין העולם שבחוץ מובילה לחסימה של פתח אחר, זה המקשר בין בית המדרש ובין השמיים והאל השוכן בהם. כך, לעומת הלל הזקן, השוכב תחת כיפת השמיים כדי לשמוע 'דברי אלוהים חיים', מתוארים שמעיה ואבטליון כמי שיושבים בבית המדרש החמים והאטום, ואינם טורחים לשאת את עיניהם לשמיים. רק מסירותו של הלל מסוגלת לגרום לחכמים להתוודע למצב האפל והמנותק של בית מדרשם, ולשאת את עיניהם כלפי מעלה אל האל המאיר להם בכל יום ויום את בית המדרש.
רק לאחר 'הצצה' זו יכלו גם שמעיה ואבטליון לעלות בעצמם אל הגג, ולהתוודע בעצמם אל החיים שבחוץ – על דלותם ועל נשגבותם. ראוי הוא אדם כמו הלל שינפץ את שלוות הקדושה שבה היו שרויים.
