הלל הזקן בבית המרחץ
הלל הזקן טוען כי ההליכה לבית המרחץ היא מצווה, ואת ההוכחה לקביעה מפתיעה זו הוא מוצא דווקא במנהגים האליליים של רחיצת פסלי הקיסרים
מסופר על הלל הזקן, שבשעה שהיה נפרד מתלמידיו לאחר יום לימודים, היה יוצא גם הוא והולך עימם.
שאלו אותו תלמידיו: רבנו, להיכן אתה הולך?
אמר להם הלל: אני הולך לעשות מצווה.
שאלו תלמידיו: איזו מצווה היא זו?
אמר להם: לרחוץ בבית המרחץ.
תמהו תלמידיו: האם מצווה היא?
אמר להם: כן. ראו: בתיאטרונים ובזירות המופעים עומדים צלמים המפוסלים בדמותם של הקיסרים, ולכל אחד מהם ישנו ממונה האחראי למרק ולשטוף אותו. הממונה מקבל משכורת מאת השלטונות, והילת כבודם של הקיסרים מקיפה גם אותו.
אם לצלמי הקיסרים דואגים כך, על אחת כמה וכמה שאני מחויב לשמור על כבודו של גופי אשר נברא בצלמו ובדמותו של האל עצמו, שנאמר "כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט, ו).
הלל הזקן מפתיע את תלמידיו בקביעה התמוהה כי ההליכה לבית המרחץ – ה'ספא' של ימי קדם, היא למעשה מצווה. אך ההפתעה שבדבריו לא מסתיימת בכך: את המקור לחיוב לטפל בגוף לומד הלל מן המנהג הרחוק ביותר מרוח היהדות, מנהגם של הרומאים לשטוף ולמרק את הפסלים ששימשו לפולחנם של קיסרי האימפריה.
מדוע משתמש הלל דווקא בדוגמה כזו?
דומה כי הלל מגיב לתחושה הבסיסית של התלמידים, החווים את הגוף ואת הטיפול בו כסוג של 'עבודה זרה', עניין גס וירוד שמקורו בתרבות הרומית ונמצא לחלוטין מחוץ לתחום הרוחני של עבודת האל היהודית.
על תפיסה זו מגיב הלל, ומבהיר לתלמידיו כי ההתמקדות בגוף אומנם עשויה להפוך לסוג של פולחן אישיות, כמו במקרה של פסלי הקיסרים, אך בשום אופן אסור לגזור מכך כי הגופניות נמצאת מחוץ לתחומה של עבודת האל. גופו של אדם אינו רק שיקוף של עוצמתו ויופיו של האדם עצמו, אלא הוא משקף גם את הקשר העמוק שבין האדם ובין אלוהים, ואת העובדה שהאדם אינו אלא בן דמותו ומייצגו של אלוהים עלי אדמות. מי שמנקה ומטפל בגופו מתוך מודעות לכך, למעשה מחזיר את גופו אל מצבו הראשוני והזך, וזוכה שכבודו של האל ישתקף בגופו שלו.
