הכי טוב שיש רמאים
רבי יוחנן וריש לקיש מבקשים מהעני התובע צדקה להמתין עד שיצאו מבית המדרש. כשהם יוצאים הם נדהמים לגלות שאיחרו את המועד. הם מנסים לכפר על זה ואז נדהמים שוב.
רבי יוחנן וריש לקיש ירדו לרחוץ בבית המרחץ הציבורי של טבריה.
פגש בהם עני אחד ואמר להם: תנו לי צדקה וזכו במצווה.
אמרו לו: כשנצא נזכה במצוותך.
כשיצאו מצאו אותו מת.
אמרו: הואיל ולא זכינו לתת לו צדקה בחייו, נטפל בו במיתתו.
עמדו לרחוץ את גופתו לטהרה לקבורה ומצאו אצלו כיס מלא דינרים.
אמרו: יפה אמר רבי אבהו: צריכים אנו להחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם – כשמישהו היה נמנע מלתת צדקה היה נענש מייד במיתה.
האם העולם יכול להתקיים באמת העירומה, בחשיפה המוחלטת והמיידית של טוב ורע?
הסיפור חושף את הקושי לחיות בלי להבחין בבירור בין טוב ורע. גיבורי הסיפור הדוחים את מתן הצדקה עד שיסיימו את רחיצת המותרות שלהם נחרדים לגלות שהעני היה רעב ונזקק כל כך עד שהעיכוב הקטן במתן הצדקה עלה בחייו. עמוסי אשמה הם מחליטים לגמול לו חסד של אמת ולרחוץ את גופו לקבורה. אז הם מגלים שוב שטעו, והקבצן לא היה אלא רמאי.
הרחצה היא מוטיב מרכזי בסיפור, והעירום מייצג את הטהרה ואת גילוי האמת. האמת והטהרה הן ערכים ראויים ורצויים אך החיים אינם בית מרחץ, ובני אדם מתהלכים כשהם לבושים, ולפעמים הם גם מחביאים את טיבם האמיתי. מסקנת הסיפור היא החסד והסלחנות הגלומים בלבוש, בהסתרה וגם ברמאות. מסקנת הסיפור היא שעולם שאין בו רמאים הוא עולם של אמת עירומה ואכזרית.
