הכבוד רודף אותו
רק בזכות האבן? כמה רגעים בשבוע, שבהם זכה להערכה של האנשים כלפיו, נתנו לצדיק מסתורי כוח להמשיך לחיות. סיפור על חשיבותה של הערכה חיובית ועל ערכם של חפצים שוליים לכאורה.
בעירו של רבי אברהם מקאליסק היה אדם אחד שצם כל ימות השבוע. בכל יום שישי, כאשר היה חוזר מן הטבילה במקווה לכבוד שבת, נוהג היה האיש לשבת על אבן אחת בצד הדרך. באותן השעות אנשים ונשים היו עוברים על פניו ואומרים: "הלוואי שנזכה לבנים צדיקים כמותו."
לאחר זמן נטלו את האבן משם, ומיד באותו השבוע נפטר האיש.
על כך אמר רבי אברהם מקאליסק: "מאותם הרגעים שואב היה אותו האיש חיים וכוח לכל ימות השבוע."
הצדיק שבסיפור מקיים מנהג סגפני קיצוני, המתאים רק ליחידי סגולה – צום הנמשך לאורך כל ימות החול. סופו של צום זה הוא בכניסת השבת. הטבילה במקווה הטהרה, שהיא מנהגם של חסידים ומקובלים, מתרחשת מעט קודם לכן, לקראת כניסת השבת. ברגעים אלה נמצא האיש הצם בשיאה של התעלות רוחנית והתרחקות מן העולם החומרי.
מדברי הרבי מקאליסק עולה כי ההערכה וההוקרה שבהן זכה האיש באותם הרגעים הן שעזרו לו לעמוד בצום הקשה. במרכז הסיפור נמצאת האבן שעליה נהג האיש לשבת. חפץ פשוט זה הוא שעזר לאיש לקבל את החיבה וההוקרה שלהן היה זקוק. כלומר, גם חפץ פשוט ולכאורה חסר חשיבות עשוי להיות משמעותי ביותר בעבור מי שנזקק לו.
הסיפור מזכיר סיפור אחר המופיע בתלמוד, ולפיו נהג רבי יוחנן לשבת בפתחו של המקווה שבו טבלו נשים. הטובלות שיצאו מן המקווה היו מביטות בו ומייחלות לבן צדיק כמוהו (תלמוד בבלי, בבא מציעא, דף פד עמוד א). רבי יוחנן מתואר כאדם כה צדיק, עד כי המקום האינטימי שבו טובלות הנשים והכבוד הרב שלו זכה באותם רגעים לא העיבו על הניקיון הפנימי שלו ושלמות נפשו.
הדמיון לסיפור שבתלמוד מעלה את האפשרות כי ההערכה החיצונית שבסיפור זה אינה נתפסת כגורם שלילי, כגאווה וכרדיפת כבוד, אלא דווקא כדבר חיובי המאפשר לאדם לעמוד באתגרים שקיבל על עצמו.
ניתן גם לפרש את הסיפור באופן הפוך: האיש היה רודף כבוד, ורק לשם כך עסק בסיגופיו הקשים. התלות המוחלטת שלו בהערכה ובכבוד באה לידי ביטוי בכך, שברגע שנשללה ממנו האפשרות לקבל אותם, הביא הדבר למותו. בקריאה מסוג זה, תהיה באמירתו של הרבי מקאליסק ביקורת על דרכו של האיש.
