היצר הרע אמן האשליות
רבי עקיבא ורבי מאיר מדמים לעצמם שהם חיים הרחק מאחיזתו של היצר, אך הוא דואג לנפץ את אשלייתם
רבי מאיר היה צוחק ומתלוצץ על האנשים השטופים בפריצות ונגררים אחר יצרם.
יום אחד, כאשר עמד על גדת הנהר, בא יצרו ונדמה לו כאישה העומדת מעבר לנהר.
באותו נהר לא הייתה מעבורת. לקח רבי מאיר חבל וחצה בעזרתו את הנהר כדי לשכב עם האישה.
כאשר הגיע רבי מאיר לאמצע הנהר עזב היצר את ליבו ותשוקתו פסקה.
אמר לו היצר: אם לא היו מכריזים ברקיע: היזהרו מלפגוע ברבי מאיר ובתורתו, הייתי מביא למותך כמי שחייו אינם שווים פרוטה.
רבי עקיבא היה צוחק ומתלוצץ על האנשים השטופים בפריצות.
יום אחד התחפש יצרו ונדמה לו כאישה העומדת בראש דקל.
אחז את הדקל והחל לטפס עליו כדי לשכב עם האישה.
כאשר הגיע רבי עקיבא לאמצע הדקל, עזב היצר את ליבו ותשוקתו פסקה.
אמר לו היצר: אם לא היו מכריזים ברקיע: היזהרו מלפגוע ברבי עקיבא ובתורתו, הייתי מביא למותך כמי שחייו אינם שווים פרוטה.
שני הסיפורים התאומים שלפנינו מציגים באור בלתי מחמיא את דמויותיהם של שניים מענקי הרוח של העם היהודי – רבי עקיבא ורבי מאיר. במהלך הסיפור אנו לומדים כי הגדולה והחוכמה אינן מעניקות חסינות מפני כוחות היצר, ויותר מכך: דווקא הזחיחות וההתנשאות העשויות לבוא בעקבותיהן, מביאות את האדם למצבו השפל ביותר.
הסיפורים נפתחים בתיאור שני החכמים המתלוצצים על האנשים הכרוכים אחר פריצות מינית. ההתלוצצות והבוז העומד מאחוריה מעידים כי החכמים רואים את החולשה והנפילה כעניין השייך לאנשים מסוג נחות ועלוב, ואת עצמם כמי שהתנהגות עלובה שכזו כלל אינה אפשרית לגביהם. אנחנו, מספרים החכמים לעצמם, שייכים לעולם אחר, העולם המרומם של הרוח, ואין לנו שיג ושיח עם עולם התאוות הגשמיות.
בהמשך הסיפורים מתרחש דבר מעניין ביותר: יצרם של החכמים יוצא כביכול מתוכם, ונראה בעיניהם כאישה יפהפייה העומדת מחוץ להישג ידם. אז מתגלה כי היצר כלל אינו נמצא מחוצה להם אלא פועל בתוכם. החכמים מנסים במאמץ על-אנושי לתפוס את האישה הפלאית, ורק אז עוזב היצר את אחיזתו בליבם. ברגע זה הם נחשפים לפתע למצב השפל והעלוב שאליו הגיעו, כשהם תלויים בלב הנהר או על גזע הדקל. כך מלמד היצר את החכמים לא רק על כוח משיכתו העצום ועל חולשותיהם, אלא גם משהו על מהותו: היצר נוגע בדחף העז והעמוק של האדם לאחוז דווקא בבלתי מושג, במה שנמצא מחוץ לתחום אחיזתו. כאשר מנסים להגיע אליו הוא מתגלה לבסוף כאשליה, משום שהוא אינו נמצא מחוץ לאדם אלא בתוכו. כך, אדם הנגרר אחר יצרו ומבקש להשיג את מאווייו הוא למעשה אדם מרוקן שאינו שווה פרוטה, וזאת דווקא משום שהוא אינו מוכן לחיות בשלום עם היצר השוכן בתוכו. לכן אשליית השליטה של החכמים ומחשבתם כי פיתויי היצר אינם נוגעים להם – הן אלו שאפשרו לו לכבוש אותם בסערה ולהציג אותם ככלי ריק.
