הסיפור

כשנולד בדגניה בנם הראשון של מרים ויוסף ברץ הוא זכה לתואר המכובד 'התינוק הראשון של קבוצת דגניה'. חברי הקבוצה ראו את גדעון כרכוש הכלל. מי שרצה הביא אותו לחדר האוכל אפילו בשעה עשר בערב. מרים לא התנגדה לכך, גם אם העירו אותו מן השינה. ברבים מערבי החורף ישבו כל 35 אנשי דגניה מסביב לשולחנות ונהנו מן התינוק בן שבעת החודשים שהיה בריא וטוב.
על שמו של התינוק הוחלט באספת חברים. היו שרצו לקרוא לו אדם – האדם הראשון הנולד בקבוצה, והיו שהעדיפו את השם התנ"כי גדעון. כפשרה הוחלט על השם אדם גדעון, אולם עם הזמן נשאר רק השם גדעון. לאחר שנפתרה סוגיית שמו של התינוק, עלתה השאלה מי יטפל בו? החליטו החברים כי אומנם הילד הוא של הקיבוץ אבל מרים אימו היא זו שצריכה לשאת בטיפול בו לבדה. בדגניה של אותה תקופה שילמו לכל חבר משכורת חודשית, ולמרים שילמו רק שני שלישים של משכורת, כי היא הרי הקדישה חלק מהזמן לטיפול בבנה.
מרים לא רצתה לפרוש מן העבודה ברפת והחליטה להראות לכולם כי היא יכולה גם להיות שותפה בעבודה ובחיי החברה בקבוצה וגם לטפל בתינוק. ביום ובלילה היא לקחה אותו איתה לרפת, ובזמן החליבה השכיבה אותו בשוקת, והפרות היו מלקקות אותו ומדגדגות אותו בזנבותיהן.

---

על הסיפור

מתיישבי דגניה, חלוצי העלייה השנייה, היו חדורים באידיאולוגיות של שיתוף, שוויון ויצירת דמות יהודי חדש. הם חוו את הולדת התינוק הראשון בקבוצה כבריאת האדם הראשון ממש. התהוותה של חברה חדשה חייבה אותם לברר את דרכם בשאלות התשתית של הורות וגידול ילדים. לאחר שהם עצמם מרדו בהוריהם ועזבו בית ומשפחה, כעת, עם הפיכתם להורים, הם נדרשים למצוא איזון בין המשפחה הגרעינית ל'יחד' הקבוצתי.
על אף התפיסות המהפכניות, בפועל נהגה הקבוצה באופן מסורתי והטילה על האם את הטיפול בתינוק. אולם מרים ברץ מסרבת לקבל את דין הקבוצה ומוכיחה כי היא יכולה לשלב בין גידול בנה לבין עבודה יצרנית. ילדותו של גדעון ברץ אינה שגרתית – עריסתו היא השוקת שברפת והפרות מלקקות אותו כעגל, וגם החברים הרווקים משתעשעים איתו בשעות לא שעות.
מהסיפור עולה גם נימה ביקורתית על חברי הקבוצה, שמחד הטילו את כל עול הטיפול בתינוק על מרים אימו, ומאידך 'קנסו' אותה בשכרה למרות המאמץ העילאי שעשתה כדי לשלב את ניהול הרפת עם גידול בנה.