הסיפור

מורי (רב, מורה) יחיא קאפח השקיע רבות בחיפוש אחר כתבי יד ובהוצאתם לאור. הוא נהג לחפור בגניזה שבה נקברו ספרים ישנים כדי להציל משם מגילות גנוזות, והקדיש כל פרוטה שהייתה בידו כדי לרכוש כתבי יד עתיקים, שחקר והוציא לאור.
פעם אחת הגיע סוחר אל ביתו ובידו כתב יד עתיק. מורי יחיא קאפח התרגש מאוד למראה הספר הנדיר, אך לא היה בידו כסף לשלם עבורו.
"האם תסכים למסור לי את הספר ואני אשלם לך כשאוכל?" שאל את הסוחר. אך הלה סירב בכל תוקף: "אם לא תשלם לי עכשיו, אלך לדרכי."
"אם כך, חזור לכאן מחר, ועד אז אשיג את הכסף."
הסוחר הבטיח לחזור למחרת, ומורי קאפח הלך אל אחד מעשירי העיר וביקש ממנו: "אנא! הלווה לי הכסף הנדרש לגאולת כתב היד, ואני אשיב לך אותו בעוד כמה ימים." העשיר חשש להלוות לו, ומורי קאפח התעקש: "אמשכן לך את ביתי תמורת ההלוואה, ואם לא אשיב לך את כספך הרי שהבית שלי יועבר לרשותך." העשיר נתן לו את הכסף ומורי קאפח קנה למחרת את כתב היד.
כשסיפר לאשתו שמשכן את ביתם, טענה כנגדו: "מדוע אתה מסכן את ביתנו?!"
השיב לה מורי קאפח: "ביתנו אינו אלא עצים ועפר, ולא נוכל לקחתם כשנלך מכאן לארץ ישראל. אך הספר הזה יישאר לנצח."

---

על הסיפור

מורי יחיא קאפח התמסר לאוצרות הרוח של עם ישראל. הוא קיים בתימן מפעל של העתקת כתבי יד ושימור ספרים עתיקים שבו השקיע את כל מרצו והונו. נכדו יוסף קאפח המשיך את המפעל הזה אחריו.
כשהגיע למצב שבו לא היה בידו די כסף לקניית ספר עתיק, הוא משכן את ביתו. בצעד אמיץ הוא הגדיר את סדרי העדיפויות של חייו, שלפיהם אוצרות הרוח חשובים יותר מאוצרות החומר. סופו של החומר להתכלות ולהפוך לחסר משמעות, בעוד הספר נצחי. למילים ולרעיונות כוח לחצות גבולות ומרחבים, כפי שאכן קרה בימי נכדו הרב יוסף קפאח, וכך האוצר התרבותי של עם ישראל יכול לנדוד לכל מקום.

בזווית אישית

הסיפור על הרב קפאח לא רק מרגש מאוד, אלא גם נכס צאן ברזל לעם ישראל כולו.

בני תימן ספגו את עוצמת הרוע של האיסלאם. בתחילת המאה ה7 החל האיסלם לצמוח ותחילת פעילותו היתה להשמיד את השבטים היהודים החזקים והעשירים. התימנים היהודים עברו השפלות, חויבו במס גולגולת והובדלו מהמון העם. כך אנחנו מוצאים שקולה של יהדות תימן משתתק. ימי רעה באו אליהם.
את השתיקה של יהדות תימן אנחנו מוצאים עד המאה ה 16. היהדות הזו כאילו נעלמת מן האופק, מה שמלמד על גודל הצרות והיסורים שעברו עליה.

ב 1858 הקהילה התימנית "התגלתה" על ידי החוקר יעקב ספיר הלוי ומאז החל הקשר הישיר והיציב עם הארץ, כולל התחלה של גלי עליה שונים.

מעניין לקרוא דו״ח של התאחדות התימנים בארץ ישראל שפורסם ב- 47 ובו מתוארת עליה הירואית של יהודי תימן ארצה:

"משפחות לעשרות נעקרות מבתיהן, כפרים קטנים שלמים נמחקים. אל עדן העיר החמה והלוהטת, נוהרות אלפי נפשות מבוהלות מפחד העתיד ונכספות לגאולה בארץ הקודש. חיי הפליטים והעקורים האלה הם ענין של דמיון כי אין אדם אירופאי יכול לציירם לעצמו. יצורים אומללים מקיימים את חייהם בעיר מחנק במרתפים אפלים, ברחובות ובמדרכות ממש, בסמטאות גלויות ובכל אשר תפנה, כל חייהם גלויים ממש כמו חיים של בעלי חיים שאינם מדברים וחייהם גלויים לפניך״

על הרקע הזה מאיר סיפורו המופלא של אותו חכם יהודי, שממש מוסר את נפשו, על כתב יד שבו הוא מתאהב ואליו הוא מתמסר בכל כוחו.

אנחנו חיים בתרבות שמעריכה טכנולוגיה ועוצמה כלכלית, אבל מורי יחיא קפאח זצ״ל, מלמד אותנו את סוד הקיום היהודי, שלמרות עוצמת היסורים והאסונות שסובבים אותו ומכבידים עליו, יש בו משהו שחזק מהם. הוא לא כורע תחת הנטל.

יש משהו שמעבר לקיום. יש קדושה בחיים והיא זו שנותנת להם את ערכם ואת חינם. החומר חשוב מאוד, אבל תמיד הוא בעמדה משנית – הבית הוא עבור הספרים וכשנדרשים לבחור ביניהם מעדיפים את התכלית על פני הכלי.

אם נרצה נמצא בסיפור הזה את סוד מסירות הנפש האדירה, שאנחנו פוגשים אצל חיילינו. ככל שאור הנשמה בהיר ומבהיק יותר – כך מתגברת עוצמת הפעולה וכוח הגבורה.

הסיפור מסתיים במשפט "ביתנו אינו אלא עצים ועפר, ולא נוכל לקחתם כשנלך מכאן לארץ ישראל. אך הספר הזה יישאר לנצח." ואיננו יודעים –

האם משפחת קפאח הפסידה את ביתה בסוף? האם הצליח להשיב את החוב? אבל אנו יודעים דבר אחד בבהירות – שהסיפור הזה יישאר לנצח.