הייתי בשמים
יש רבי שעולה אל השמים, ויש רבי שמעדיף דווקא להישאר על הארץ. שתי תפיסות עולם שונות נפגשות בסיפור שלפנינו.
פעם הזדמן חסיד מאנשי רַאזְוִידוֹב לעיר פְּרִימִישְׁלַן בימי חג הסוכות, ונכנס לחדרו של רבי מאיר מפרימישלן.
שאלו ר' מאיר: "מאין אתה?" השיב לו: "מראזוידוב."
– "ולאיזה רבי נוהג אתה לנסוע?"
"אל רבי אליעזר מדְזִ'יקוֹב," ענה האיש.
אמר לו ר' מאיר: "אליעזר, לֵייזרְל, חכם גדול הוא. בכל עת שאני עולה לשמים, אני מוצא שהוא הקדים אותי, וכבר היה שם. ועם זאת מתפלא אני עליו – הלוא חכם הוא, והנה הוא יושב עתה בסוכה פסולה, שחמתה מרובה מצִלתה." (משנה, סוכה, פרק א משנה א)
כששמע החסיד דברים אלו, נסע מיד לדז'יקוב, ולא המשיך בדרכו לביתו, כדי לספר לרבו את דבריו של ר' מאיר. כששמע ר' אליעזר את הדברים שסיפר לו החסיד, פנה לבנו, אף הוא שמו מאירְ'ל, ואמר לו: "למדן שכמוך, הרי שאלתי אותך על הסוכה ואמרת שכשרה היא, והנה ר' מאיר מפרימישלן אומר שפסולה היא!"
והנה מעשה שהיה כך היה, שאחר בניית הסוכה נתבקש ר' אליעזר לנסוע לברית מילה באחד הכפרים, וכששהה שם עלו הילדים על גג סוכתו והזיזו את הסכך כך שלא כיסה היטב את הסוכה.
כששמעו בניו של ר' אליעזר את הדברים, שאלו את אביהם: "אם כן, מכיוון שאתה מודה שר' מאיר בעל רוח הקודש הוא, הרי גם דבריו הראשונים – שראה שאתה מקדים אותו בעלייתו השמימה – גם הם דברי אמת!"
השיב להם רבי אליעזר: "בזה הוא שקרן." אחרי שהפצירו בו הרבה, אמר: "מודה אני. פעם אחת הייתי בשמים." שמחו בניו לשמוע, ואז המשיך ואמר: "היה זה כמובן קודם שיצאתי מבטן אמי." כך היה צנוע בדרכיו.
נראה שהשאלה העומדת במוקד הסיפור היא היחס ליכולת הרוחנית החריגה של הצדיק. ר' מאיר מפרימישלן אינו מסתיר את כוחותיו. הוא עולה השמימה וגם מביט למרחוק, אל סוכתו של ר' אליעזר, וכך יש ביכולתו לקבוע שאינה כשרה ("חמתה מרובה מצִלתה", כלומר יש בה יותר שמש מצל). החסיד מרַאזְוִידוֹב ובניו של ר' אליעזר מדז'יקוב מקווים למצוא גם אצל הרבי שלהם סימנים לכוחות כאלה. לעומתם, ניכר שר' אליעזר עצמו היה מעדיף שיניחו לנסתר להישאר נסתר. כשמפצירים בו, הוא מגיב בהומור: "רק פעם אחת הייתי בשמים… קודם שיצאתי מבטן אמי."
הקריצה המחויכת שבה מסיים ר' אליעזר את העניין משאירה מקום למחשבה – האם צדיק חייב להיות איש פלא, או שמא הוא יכול לנהוג ככל האדם. ואולי הוא אכן עולה השמימה, אך אין זה עסקו של הזולת?
משפט הסיום – "כך היה צנוע בדרכיו" – יכול להתפרש בשתי דרכים: כמילתו האחרונה של מספר חסידי נלהב, המבקש "לעזור" לנו להבין שר' אליעזר בוודאי עלה לשמים – או כהלצה נוספת על חשבונם של רודפי הנסתרות, שלעולם לא ישתכנעו שרבם מעדיף להיות על הארץ ולא לעלות אל השמים.
