הייתה כאלמנה
הרבי מדבר עם אישה אלמנה, אך תלמידו החסיד מבין כי השיחה נסובה על גלות השכינה ופורץ בבכי. האם אמנם לכך התכוון הרבי?
סיפר רבי יצחק יהודה יחיאל ספרין:
פעם אחת עמדתי לפני מורי, רבי אברהם יהושע השל, בשעה שהיה מדבר עם אלמנה אחת. והבנתי מדבריו שהיה מדבר עמה בחכמה עמוקה על עניין גלות השכינה, שעליה נאמר "הָיְתָה כְּאַלְמָנָה" (איכה א, א). כיוון שכך, התחלתי לבכות, וגם הוא בכה.
מספר הסיפור, לימים אדמו"ר נודע, עמד לפני רבו כחסיד צעיר, ושמע את שיחתו עם אישה אלמנה. ההקשר שבו מובא הסיפור במקור נועד לטעון כי כל שיחה של תלמידי חכמים דורשת עיון ולימוד, גם אם היא נראית שיחה של מה בכך.
בסיפור שלפנינו, השיחה עם אישה אלמנה מתפרשת על ידי החסיד כדבר הנוגע ל"אלמנה" המוזכרת במגילת איכה, שהיא דימוי ל"שכינה" או לירושלים ולעם ישראל בכלל. לבסוף החסיד פורץ בבכי, וגם הרבי בוכה – אם כי לא ברור אם בכיו קשור לפרשנות שנתן החסיד לדבריו.
האם משמעות הדבר שהחסיד והרבי מתעלמים מצערה של האישה, ומצטערים רק בשל ה"אלמנה" הלאומית? זו אפשרות אחת. אפשר גם להציע כי כל צער פרטי מתקשר ומתחבר לצער הכללי והלאומי. הרבי והחסיד ממזגים את הפרטי והכללי לכדי סיפור עצוב אחד, ובכך מעניקים עוצמה רגשית רבה ומשמעות חדשה הן לצערה הפרטי של האישה והן לצער החורבן הלאומי.
