היום שאחרי החסידות
כל מנהיגות בהיסטוריה של עם ישראל מיצתה את עצמה ופינתה את מקומה למנהיגות שאחריה. היהודי הקדוש תוהה וחושש מה יהיה אחרי שרבני החסידות יאבדו את כוחם המוסרי.
רבי שמחה בונים מפשיסחה לן בלילה אצל רבו, היהודי הקדוש, וראה שרבו אינו נרדם אלא רק חושב לעצמו וגונח.
שאל אותו ר' שמחה: "למה כבודו גונח כל כך?" ענה לו היהודי הקדוש: "חשבתי על הנהגתם של ישראל. אחרי משה רבנו באו השופטים, אחריהם הנביאים, אחריהם אנשי כנסת הגדולה, אחריהם תנאים, אמוראים, ופוסקים, ואחריהם מגידים ומוכיחים, וכשהתרבו המוכיחים שלא פעלו לשם שמים באו הרבנים החסידיים. וכשמתבוננים בהיסטוריה אפשר לראות שגם ההנהגה שלנו תתקלקל ותאבד, ומה יהיה על עם ישראל?"
בסיפור שלפנינו יש מודעות היסטורית גבוהה ותחושת אחריות לעתיד. היהודי הקדוש מתבונן על העבר היהודי ורואה כיצד דפוסי המנהיגות בעם ישראל מתחלפים מפעם לפעם. את סיומו של השלב האחרון הוא מייחס לירידה מוסרית ורוחנית של המנהיגים שלפניו, המוכיחים שלא שימשו לשם שמים. מכאן הוא מבין שכל תנועת הנהגה רוחנית צפויה להגיע אל סופה. מבעד לדאגתו לעתיד של עם ישראל ניתן לחוש גם את הצער שלו על מותו הבלתי נמנע של עידן החסידות שהוא חלק ממנו, משום שהוא מבין שגם החסידים נדונים לירידה מוסרית. ואולי הוא חש שהסוף של החסידות קרוב מתמיד?
