הסיפור

נאמר במשנה: אפילו המלך שואל בשלומו בעת התפילה, לא ישיבנו.
שנו רבותינו: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך.
בא הגמון, שר אחד, ובירך אותו בשלום.
ולא החזיר לו המתפלל שלום.
המתין לו ההגמון עד שסיים תפלתו.
לאחר שסיים תפילתו אמר ההגמון למתפלל: עלוב שכמותך, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור את נפשך" (דברים ד, ט) וכן "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" (דברים ד, טו). כשבירכתי אותך בשלום, למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסיף, מי היה תובע את דמך מידי? שהרי בדין הייתי עושה כי זלזלת בכבודי.
אמר לו האיש: המתן לי ואל תפגע בי עד שאפייסך בדברים.
וכך אמר לו כדי לפייסו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם, ובא חברך ובירך אותך בשלום, היית מחזיר לו שלום?
אמר לו ההגמון: לא.
המשיך החסיד ושאל: ואם היית מחזיר לו שלום, מה היו עושים לך?
אמר לו ההגמון: היו חותכים את ראשי בסיף.
אמר לו החסיד: והלא דברים קל וחומר! ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר, ולא היית מפסיק משיחתך עימו כדי להשיב שלום לאנשים אחרים, כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה שלא אפסיק מתפילתי.
מייד התפייס אותו הגמון ונפרד ממנו אותו חסיד והלך לביתו לשלום.

---

על הסיפור

חייהם של בני אדם נתונים בתוך משחק מתוח של יחסים בין מעמדות חברתיים. הסיפור מתאר את התפילה כניסיון לקחת חופשה מהמשחק המתוח הזה, ולפנות למעמד הגבוה שמעבר לבני האדם. אך האם בני המעמד הגבוה שמצפים לכבוד מהאנשים הפשוטים יסכימו לכבד את זכותו של האדם הפשוט להתעלם מהם?
כבר בתחילת הסיפור אפשר להבין שההגמון אולי אינו סובלני לאנשים פשוטים, ובמיוחד יהודים, שאינם מכבדים אותו, אך הוא כן מכבד את התפילה, וממתין בסבלנות לסיומה בטרם ישמיע את איומו. עמדה משונה זו, שבה שר חשוב עומד וממתין לסיום התפילה, היא אולי זו שנתנה לחסיד את הרעיון כיצד להעביר את המסר שלו ולהינצל.
המשל שנותן החסיד מזכיר את המצב שבו הם נמצאים: מישהו חשוב פונה אליך, ועליך להתייחס אליו במלוא הכבוד. השר יכול להבין את המשל כאילו הוא פועל לטובתו: הוא נמשל למלך, והאיש הפשוט נמשל אליו. רק כאשר החסיד מתאר את הנמשל, מבין השר שהוא נפל בפח והמלך שאליו התכוון החסיד הוא מישהו חשוב יותר אפילו מהמלך שלו.