הסיפור

רבי משה חיים אפרים מסַדילְקוֹב היה נכדו של הבעל שם טוב. לאחר שנשא אישה הפך "מתמיד" גדול, והשקיע את כל זמנו בלימוד התורה, ובעיקר בלימוד הגמרא על דרך הפשט. באותה העת התרחק מעט ר' משה חיים אפרים מדרך החסידות.
לפעמים הוציא אותו סבו הבעש"ט מן הלימוד, כדי לטייל עמו, והייתה לר' משה חיים אפרים עוגמת נפש מביטול הלימוד.
פעם אחת כשטיילו יחדיו הגיע לפניהם עובר אורח מעיר אחת. שאל הבעש"ט את האורח על אודות אחד מבעלי הבתים שבעירו. השיב האורח וסיפר כי אדם זה הוא "מתמיד" גדול.
אמר הבעש"ט: "כמה מקנא אני בו על התמדתו בלימוד. אך מה אעשה ולי אין פנאי ללמוד, כי צריך אני לעבוד את הבורא יתברך."
כששמע ר' משה חיים אפרים דברים אלה יוצאים מפי סבו בקדושה ובטהרה, נכנסו הדברים אל לבו, ומאז החל לנהוג בדרכי החסידות.

---

על הסיפור

תנועת החסידות פיתחה אפשרויות וכלים חדשים לעבודת השם. בתורת החסידות, לימוד התורה אינו נחשב עוד כאמצעי המרכזי והיחיד לקִרבה אל הבורא, והוא אף עלול להיות גורם שמפריע לעבודת השם.
בסיפור שלפנינו, עזיבת הדרך החסידית של הנכד מלווה ב"התמדה בלימוד", שמשמעה ויתור על העקרונות החסידיים של תפילה ודבקות, ואף התרחקות מן ה"טיולים", המסמלים כנראה את הקרבה אל הטבע ואל העולם שבחוץ.
באופן מפתיע, מה שהחזיר את הנכד אל הדרך החסידית הייתה אמירתו של הבעש"ט לאורח, כי הוא "מקנא" באדם שנודע כ"מתמיד". ייתכן כי רק כשראה ר' משה חיים אפרים כי הבעש"ט אינו מתנגד ללימוד התורה ואף מקנא בלומדיה, רק אז הבין עד כמה חשובה החסידות לסבו. כעת הבין הנכד כי הטיולים ושאר הדברים שעושה סבו, אינם רק "ביטול תורה" והפרעה ללימוד, אלא הם פעולות ומעשים חשובים ביותר.
בהכללה ניתן לומר כי לא תמיד מה שנראה כפעילות קלה, לא מתוחכמת ולא מקצועית היא אכן כזאת. עיסוק בדברים פשוטים ונחשבים פחות אינו בהכרח בחירה בדבר הקל לביצוע, אלא לפעמים ויתור על דברים אחרים, הנעשה מתוך בחירה מודעת ומושכלת.