הסיפור

פעם אחת שאלו בניו של רבי יצחק מווּרקי את אביהם: "מדוע רובם של החסידים באים אליך בבקשות על ענייני פרנסה, ורק מיעוטם מבקשים על דברים הנוגעים לעבודת השם יתברך?"
השיב להם הרבי: "הנה התלמוד שואל מדוע פרנסתם של בעלי החיים מצויה, ואילו אנו, בני האדם, מתפרנסים בצער ובקושי? הלוא בעלי החיים נבראו לשרת את בני האדם, ואנו נבראנו לעבוד את האל. האין ראוי שנתפרנס בלי צער? על שאלה זו עונה התלמוד, כי אנו, מכיוון שהרענו את מעשינו, איבדנו את פרנסתנו (תלמוד בבלי, קידושין, דף פב עמוד א).
אם כן, מי שפרנסתו בצער, הרי יש בכך סימן על מעשיו הרעים. כעת מבינים אתם – החסידים שבאים אליי ביישנים הם. רוצים הם לספר לי על מעשיהם הרעים, אך קשה להם לומר זאת בגלוי. לפיכך הם רומזים לי על כך, ומספרים על צער הפרנסה כדי שאבין ואתן להם דרך תשובה."

---

על הסיפור

בתוך התנועה החסידית התפתחו שני סגנונות הנהגה אופייניים. מנהיגים רבים העניקו סיוע לחסידים אך ורק בענייני רוח ועבודת השם, ואילו אחרים היו מעורבים גם בחיי המעשה החומריים של חסידיהם. כך למשל, הרבי מקוצק נמנע מלדבר עם תלמידיו על בעיותיהם הגשמיות, ובניגוד לכך, חברו הרבי מוורקי, המופיע בסיפור, היה מעורב מאוד בעניינים הגשמיים הטורדים את חסידיו.
על רקע מתח זה עולה שאלתם של בני הרבי מדוע הוא משקיע את כל מרצו בטיפול וייעוץ בעניינים גשמיים.
מתשובתו מתברר כי הרבי רואה לעומקם של דברים; החסידים שוטחים לפניו את קשיי הפרנסה ובעיותיהם החומריות, אולם בעיות אלו משקפות גם צרכים וקשיים בתחום הנפשי והרוחני. ובגלל הבושה, מה שבלב אינו מובע בפה. הרבי מפענח ומתרגם את התלונות על הפרנסה לקשיים בתחום הנפשי והרוחני, ולכן הוא רואה בפנייה אליו בענייני פרנסה דרך נסתרת ועקיפה לדבר אתו בעצם על ענייני נפש ורוח.
הרבי משתמש כאן בכלי המוכר כיום בתחום הפסיכולוגיה – שיחה על נושא שולי שעשויה לרמוז בין השורות על עניינים מהותיים ועמוקים יותר.
באופן כללי, הסיפור עוסק בכך שיש להקשיב היטב לדברים שאדם אומר ולא לקבל אותם כפשוטם. הדבר עשוי "ללמד זכות" ולהעניק משמעות גם לשיחה של מה בכך.