החירש והרוקדים
מי שלא שומע את המוזיקה לא יבין לעולם את הרוקדים - משל על הר סיני
סיפר הבעל שם טוב משל:
אדם אחד היה מנגן נפלא בכלי זמר, במתיקות ובקולות ערבים מאוד. נגינתו הייתה מתוקה כל כך, עד שכל אלו ששמעו את הנגינה לא יכלו להתאפק והיו רוקדים בהתלהבות עד לתקרה, וכל זאת בשל גודל התענוג, הנעימות והמתיקות של הניגון.
וכל מי שהיה קרוב יותר אל האיש המנגן היה לו תענוג גדול יותר והיה רוקד עד מאוד.
בתוך כך בא אל המקום אדם חירש, שלא יכול לשמוע את קול הנגינה הערב. ראה החירש, והנה אנשים קופצים ורוקדים, והיו בעיניו כמשוגעים. בלבו אמר: מדוע אלו שמחים כל כך?
אילו נבון היה האיש, היה מבין כי הרוקדים שומעים את נעימת הניגון הנפלא, והיה מצטרף בעצמו אל הריקוד.
והנמשל – מובן.
המשל מופיע במקורו בספרו של רבי משה חיים אפרים, נכדו של הבעש"ט. הנכד הביא את המשל בכדי להסביר בעזרתו את מעמד קבלת התורה בהר סיני. במעמד זה העם ראו את הקולות. ראו ולא שמעו. ואולם, על פי פירושו של ר' משה חיים, הם הבינו באופן עקיף את האירוע החשוב המתרחש לנגד עיניהם, כמו החירש החכם.
אבל למה התכוון הבעש"ט עצמו כשהביא את המשל?
ייתכן שהבעש"ט כיוון אל המתנגדים, שאינם מבינים את ניגונה של התנועה החסידית ורואים בה שיגעון בלבד.
ייתכן גם שזה משל על המתבונן מבחוץ על תופעה ורואה את גילוייה החיצוניים בלי להבין את מהותה וסיבתה. אדם כזה אינו מבין או אינו שומע את "הניגון" המתקיים במרכז הריקוד, ובשל כך הוא אינו רק "חירש" אלא גם טיפש.
