החומץ שדלק
בתו של רבי חנינא בן דוסא הייתה עצובה מפני שבטעות הדליקה נר שבת בחומץ במקום בשמן. אביה, לעומתה, לא מודאג כלל וסומך על נס שיתרחש
ערב שבת אחד בין השמשות, ראה רבי חנינא בן דוסא את בתו עצובה.
אמר לה: בתי, למה התעצבת?
אמרה לו: הכלי של החומץ התחלף לי בטעות בכלי של השמן והדלקתי מהחומץ את נר השבת.
אמר לה רבי חנינא: בתי, מה אכפת לך? מי שאמר לשמן שידלק, הוא יאמר לחומץ שידלק.
אמרו: היה הנר הזה דולק והולך כל יום שבת כולו, עד שלקחו ממנו אש להבדלה במוצאי שבת.
בתו של רבי חנינא בן דוסא עצובה לגלות שנר השבת שהדליקה יכבה עוד רגע קט מפני שמילאה את הכלי ובו הפתילה בחומץ במקום בשמן. אולם רבי חנינא בן דוסא כלל לא מוטרד, מבחינתו האחריות שלה הייתה על עצם העשייה והכוונה שבה – היא הרי התכוונה לקיים מצווה, ומכאן ואילך זה בידי אלוהים. הוא יכול להחליט שהנר ימשיך לבעור בין אם יש בו שמן ובין אם יש בו חומץ.
העברת האחריות הזו עובדת במקרה של רבי חנינא שמלומד בניסים, אך יש בה מסר גם למי שאינו רבי חנינא, ומי שניסים אינם חלק משגרת חייהם: אנו כבני אדם נדרשים לעשות את ההשתדלות, לפעול. לעתים נשגה, בפעמים אחרות לא. בין כך ובין כך, לאחר שביצענו את חלקנו, הדבר כבר אינו בידינו.
