החג שלא המריא
האם אפשר לחגוג כשעצובים? חלוצי כנרת נאספו לחגוג את ליל הסדר אך הגעגועים והעצבות הכריעו אותם. איך הצליח א"ד גורדון לעודד אותם וליצור ליל סדר משמעותי?
בערב הפסח של שנת 1914 נערכו העובדים בחוות כנרת לליל הסדר. החלוצה יהודית צנטר סיפרה:
הגיע חג הפסח, ליל פסח ראשון לרבים מאיתנו בארץ. א"ד גורדון שעבד איתנו בחווה קרוב לשנה הבטיח לערוך סדר מסורתי. יום קודם הוצאנו ממזוודות החברים את החולצות הכי טובות וגיהצנו אותן לקראת החג. ביום הסדר הוצאנו סדינים ומטפחות מכל הלובן הנמצא במזוודות החברות, קישטנו מעט את האולם, כיסינו את השולחנות בסדינים הלבנים, וערכנו את השולחן לפי המסורת. גם נרות הדלקנו ואף הנחנו כרית הסבה בשביל גורדון, עורך הסדר, כפי שהיו עושים בבית הורינו. אור הנרות ומראה השולחן הערוך והחגיגי השרו באולם מתיחות חגיגית ועצב.
החלו החברים להתכנס באולם. משנכנס אחד החברים וראה את החדר התעוררו בו געגועים עזים, פניו היו חיוורים, והוא התיישב בפינת האולם כשדמעות זולגות מעיניו. וכך גם אחרים שנכנסו אחריו. לעיני כל אחד עלה מראה השולחן הערוך בבית שמעבר לים, פני האם והאב ובני המשפחה המיותמים, מקומו החסר ליד השולחן, תפילותיהם וגעגועיהם השלוחים אליו ברגע זה. באולם רעדו המיתרים הנמתחים בלב כל אחד. החברים עמדו וישבו דוממים בפינותיהם.
גורדון ישב בקצה השולחן כשידו מכסה את פניו. כך ישבנו שעה ארוכה מבלי לזוז. דממה עמוקה מסביב. השעה הייתה מאוחרת. גורדון הרגיש שאין לאיש כוח לערוך את הסדר, ואמר: נאכל, חברים. ניגשנו ישר לארוחה. בשעת הארוחה השרה גורדון לאט לאט מרוח הסדר, שילב פסוקים ודברי אגדה, דיבר על ערך הפסח בכלל ועל סמל הפסח בחיינו. הוא דיבר על חיינו, סבלנו וגעגועינו. הסביר מהו הערך לסבל הזה, מהו הערך לגעגועים: סבל זה הוא ייעוד לנו, סבל זה הוא זכות, בזכותו נקנה לנו את עולמנו. אין אנו יכולים להעריך כעת את גודל מעשינו וייעודו, הוא אמר, והתחיל לזמר בשקט וכולם אחריו. וכך נכנס החג לתוקפו.
מה קורה כשהחג נכנס לפי לוח השנה אך משהו מעכב אותו מלהיכנס אל הלב?
צעירים וצעירות מחלוצי העלייה השנייה הגיעו לארץ לאחר שמרדו בבית הוריהם ובמסורת הישנה מבית אבא, וביקשו לברוא בארץ חיים חדשים עבור עצמם ועבור עמם. הם מגיעים לארץ שאיש לא חיכה להם בה ונאלצו לייצר בעצמם את החיים החדשים בתוך מציאות קשה, אפרורית ושוחקת, ללא ניסיון אישי, משאבים חומריים ורוחניים ולהתחיל הכול מחדש.
ערב פסח בקבוצת כנרת של שנת 1914. לרבים מהחלוצים זהו החג הראשון בארץ, אחרים ותיקים יותר. בִּמקום שמראה החדר המקושט לחג יעורר בהם את תחושת החג, הוא דווקא מעציב אותם, מציף עצב וגעגוע אל החג שהם זוכרים מבית הוריהם. החג מעמת אותם עם החולין של חייהם.
אהרון דוד גורדון, שעלה לארץ בגיל 48 והיה מעין דמות אב ומחנך עבור חלוצים רבים, ער לרגשותיהם של החברים. הוא אינו מנסה לכפות את החג והשמחה ולהתעלם מהתחושות העולות בקרבם, אלא מוותר כביכול על החגיגיות, נותן מקום ולגיטימציה לעצבות, ומתוך כך מצליח ליצור חג שנותן ביטוי אמיתי ומדויק לרגשות האנשים באותו הרגע, ולכן נותן לסבלם משמעות חגיגית.
במקום להכניס את החג ללב, גורדון מכניס את הלב לחג.
