ההלוואה
חסיד אחד מפקיר את עצמו לעוני מתוך התמסרות מוחלטת לאלוהים, חייו משתנים כשאליהו הנביא מלווה לו כסף. האם הוא יצליח לשמר את חסידותו?
מעשה בחסיד אחד שקיבל על עצמו שלא לקבל משום אדם כלום. והיה לו בגד אחד וסדין אחד, והתבלו בגדיו עד שנאלץ לשבת באשפה, וכל הלילה היה עומד ובוכה וצועק ומתחנן עד שכמעט מת.
פעם אחת נגלה אליו אליהו הנביא בדמות ערבי אחד, וראה שהוא נאנח.
אמר לו אליהו: אתה רוצה שאלווה לך שני מטבעות ותהא נושא ונותן בהם למחייתך?
הסכים האיש, קיבל מאליהו שני מטבעות, קנה בהם חפצים, ותוך שנה התעשר ושכח את חסידותו ואת תפילתו.
אמר הקדוש ברוך הוא לאליהו: חסיד אחד היה בעולמי והרחקת אותו ממני.
הלך אליהו ומצא את האיש עסוק בעבודה. נתן לו שלום ואמר לו: אני הוא שנתתי לך את שני המטבעות. החזר לי את ההלוואה.
החזיר לו האיש את המטבעות ובתוך שנה ירד מנכסיו וירד הממון לטמיון. חזר האיש לאשפה והיה יושב ובוכה.
חזר אליו אליהו ושאל אותו, מה שלומך סבא?
אמר לו האיש: אוי לי שהתהפך עליי עולמי וירדתי מנכסיי.
ענה לו אליהו: אם תישבע שתחזור למידת החסידות שלך, אחזיר לך את שני המטבעות.
נשבע האיש, קיבל את המטבעות מאליהו וחזר לעושרו.
זהו סיפור על התמסרות. האם האדם מסוגל להתמסר לאלוהים לצד התמסרות לעסקיו או שהתמסרות לאלוהים אפשרית רק כשהיא מוחלטת?
עוניו של גיבור הסיפור הוא חלק מהותי מחסידותו. החסיד מתחייב שלא לקבל מתנת אדם, ובכך ש'קיבל על עצמו לא לקבל מאדם כלום', בעצם נתן את עצמו לקב"ה. זעקתו של החסיד היא נגזרת של עוניו, של חוסר האונים שלו. זו איננה תפילה פורמלית אלא התמסרות סגפנית עד כדי מסירות נפש. קבלת ההלוואה מאליהו קוטעת את חסידותו של החסיד, וכעת מופיע אלוהים כמי שאיבד את כל מה שהיה לו: "חסיד אחד היה בעולמי והרחקת אותו ממני".
כשהחסיד קיבל את עושרו, אלוהים איבד את כל מה שהיה לו – החסיד. רק אחרי ששני הצדדים מאבדים את מה שהיה להם מתאפשרת מערכת יחסים מתונה יותר ביניהם.
