ההחמצה
למה שכח ר' וולף קיציס את התשובה הנכונה בזמן הכי משמעותי לגאולה? איך תבוא הגאולה אם לא נדרוש אותה?
רבי וולף קיציס רצה לנסוע לארץ ישראל. בא ר' וולף אל רבו הבעל שם טוב, לקבל ממנו ברכה ולהיפרד ממנו. בירך אותו הבעש"ט בברכת הדרך ואחר כך אמר לו: "ר' וולף – היזהר בדבריך. עליך לדעת איך לענות…"
יצא ר' וולף לדרכו, ועלה לספינה הנוסעת אל מחוז חפצו. בדרכה, עצרה הספינה לזמן מועט באחד מאיי הים. האנשים שנסעו בספינה יצאו מן הספינה אל האי, כדי לקנות להם דברי מאכל ומשקה, ואחר כך חזרו מיד אל הספינה. גם ר' וולף ירד מן הספינה כדי להתבודד באי בתפילה. אולם מרוב הדבקות שבה היה שרוי, ארכה תפילתו זמן רב, והוא שכח כי עליו לשוב אל הספינה. עד שסיים את תפילתו כבר הפליגה הספינה מן האי. לבסוף ניעור ר' וולף מן הדבקות שבה היה שרוי, והבין כי נשאר לבדו. לפתע ראה לפניו דרך, והלך בה עד שראה לפניו, במרחק מה ממנו, בית אחד. כשבא אל הבית, מצא בו איש זקן, יהודי.
הזקן נתן שלום לר' וולף ואמר לו: "מדוע תדאג כל כך?" "מדוע שלא אדאג," אמר ר' וולף, "הלוא בצרה גדולה אני. ספינתי נסעה ואני נשארתי לבדי!"
על כך השיב הזקן: "אל תדאג מכך. מן הסתם שומר שבת אתה. הישאר אתנו השבת, ולאחר השבת יגיעו לכאן ספינות נוספות שבהן תוכל להפליג הלאה לדרכך." אחר כך הוסיף: "כאן תוכל למצוא גם מניין יהודים ומקווה לטבול בו את גופך לקראת השבת, כפי שוודאי תרצה."
וכך היה. ר' וולף שבת שם את שבתו, ואחר השבת באו ספינות נוספות אל האי. ר' וולף הלך אל הנמל, והזקן ליווה אותו בדרכו. טרוד היה ר' וולף למצוא ספינה שתיקח אותו מן המקום, אך לפתע שאל אותו הזקן: "ר' וולף, שכחתי לשאול אותך – מה שלום היהודים שבארצך? מה מצבם?" ר' וולף היה טרוד מאוד באותם הרגעים, וענה: "הקדוש ברוך הוא אינו שוכח אותם." מיד אחר כך נכנס אל הספינה, וזו הרימה עוגן והפליגה לדרכה. רק אז הרהר ר' וולף בשאלה ששאל האיש הזקן, ובתשובה שענה לו. נזכר ר' וולף במה שאמר לו הבעש"ט לפני צאתו לדרך, וחרטה גדולה מילאה את לבו – "מדוע לא סיפרתי לזקן עד כמה גדול הדוחק והצער של היהודים שבארצי?" אך את הנעשה אין להשיב.
לבסוף החליט ר' וולף שלא להמשיך בדרכו אל ארץ ישראל, אלא לחזור אל רבו, הבעש"ט. כשבא לפני רבו, בירכו הבעש"ט לשלום ואמר לו: "דע לך, כי הזקן שפגשת אינו אלא אברהם אבינו. בכל יום עומד אברהם לפני השם יתברך ושואל אותו – 'ריבונו של עולם, מה שלום בניי?' והקדוש ברוך הוא משיב: 'לא שכחתי אותם.' ובפעם זו, כששאל אברהם אבינו את שאלתו, ענה לו הקדוש ברוך הוא: 'לא שכחתי אותם, ואם אתה רוצה ראיה – ר' וולף נוסע לארץ ישראל, הוא יהודי טוב ונאמן מאוד. שאל אותו על כך.'
– 'אילו היית מספר לאברהם את גודל הייסורים והצער של ישראל בגלותם, היה בוודאי מגיע הגואל. אבל אתה שכחת את מה שאמרתי לך. כעת, בעוונותינו,' סיים הבעש"ט ואמר, 'חזרה הגלות לאיתנה.'"
באופן טרגי, בתשובה שנתן ר' וולף לאברהם אבינו, הוא החמיץ את ההזדמנות לקרב את הגאולה. משמעות הכישלון של ר' וולף היא שהגאולה מתעכבת מכיוון שאיננו מבקשים אותה כראוי, ואיננו חשים מספיק בחסרונה.
ניתן אולי לראות בחוסר המודעות החברתית הרגעית של ר' וולף את ההחמצה של הגאולה. ר' וולף מרוכז כל כך בעצמו, בצורך שלו להגיע לאונייה, בעבודת האל שלו, שאינו זוכר את מי השאיר מאחור. הכאב של אֶחיו אינו מלווה אותו בכל רגע, ולכן אולי – הגאולה אינה יכולה לבוא. היה על ר' וולף להבין כי לא משנה כמה עמוקות הצרות שבהן אדם שרוי, הוא עדיין פרט בתוך מכלול חברתי גדול יותר, ומוטלת עליו אחריות לחברה שבה הוא חי.
הסיפור כולו בנוי סביב זכירה ושכחה. הבעש"ט מצווה על ר' וולף "לזכור" או לשים לב לדברים שיאמר. מרוב דבקותו בתפילה שוכח התלמיד לשוב אל הספינה, ואחר כך מרוב טרדה אינו זוכר שעליו להקפיד בדבריו. גם בשיחה בין אברהם אבינו ואלוהים עולה השאלה אם אלוהים "זוכר" את בניו.
על פי השיחה שבין ר' וולף ובין אברהם אבינו נראה כי הגלות, אבדן הדרך והטרדות השונות – דווקא הם גורמים לנו לשכוח את השאיפה לגאולה. העומס הנפשי מביא אותנו למצב של "הישרדות", ודווקא אז אנחנו לא מחוברים לעצמנו, לא מצליחים לנסח מהי הבעיה האמיתית שלנו.
הטרדה היא שגורמת לר' וולף שלא לספר על הצרות ולענות במשפט שאינו נובע מעומק הלב.
