הסיפור

פעם אחת הגיע דרשן נודע לדרוש לפני הקהל בעיר בעלז. פיו של הדרשן הפיק מרגליות ודרש את הפסוקים "כמין חומר". כך רכש את לבם של השומעים.
הרבי שלום מבעלז, שנכח במקום, חש כי האיש "מתעטף בטלית שאינה שלו", ודבריו לקוחים ממקורות אחרים ואינם משל עצמו. אף על פי כן, שתק הרבי כי אמר – אולי במקרה, ובעצמו כיוון אדם זה לדרשה שכבר הופיעה בספרים.
כדי לבחון את הדבר, כיבד הרבי את הדרשן לשאת דרשה נוספת. דרשתו השנייה הייתה לקוחה בשלמותה מתוך הספר "פרשת דרכים", אך האיש אמר את הדברים בשם עצמו.
אמר הרבי על אותו דרשן: "הנה כך נאמר בתלמוד על בן סורר ומורה. יש להענישו כי – 'הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה… ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות' (על-פי בבלי, סנהדרין, דף עב, עמוד א). גם אנו עמדנו על טיבו של האיש – הנה הוא הולך אל 'פרשת דרכים', וגונב את דעתם של הבריות."

---

על הסיפור

דרשנים נודדים היו חלק מן הנוף היהודי במזרח אירופה. הם היו עוברים בין קהילות ונושאים דרשות מעניינות, מקוריות ונאות, וזכו לתשלום על כך.
בדרשתו ההיתולית, הרבי משווה את הדרשן שגנב את רעיונותיו מספרים ל"בן סורר ומורה" – נער שסופו להפוך לשודד האורב ב"פרשת הדרכים", בצמתים שעל אם הדרך. גם הדרשן הלך אל הספר הנקרא "פרשת דרכים", כדי לגנוב משם את רעיונותיו ולגנוב את דעתם של שומעיו.
גם מסיפורים אחרים עולה כי החסידים בזו לדרשנים, וראו בהם אנשים המשתמשים בדברי תורה לשם פרנסה בלבד. בניגוד לאלה, הרבי דורש בקלות ובהומור דרשה מקורית ומשעשעת כדי ללמד את הלקח שגם דרשן המלמד תורה יכול להיות "שודד" ורמאי.