הסיפור

הרבי מקוֹצְק הלך פעם בדרך לרבו עם חסיד נוסף. גשם כבד ירד.
אמר הרבי מקוצק לחברו: "הלוואי שיפסיק השם את הגשם."
ענה לו חברו: "בבית המקדש היה הכוהן הגדול מתפלל שלא תישמע תפילתם של עוברי דרכים המתפללים להפסקת הגשם שהעולם זקוק לו. ואתה מתפלל שייפסק הגשם – הרי זו תפילת עוברי דרכים."
ענה הרבי מקוצק: "אני אינני עובר דרכים. עובר דרכים הוא מי שהולך מעיר אחת לעיר אחרת שאליה הוא צריך להגיע. אני אינני עובר את הדרך כדי להגיע למקום אחר. הדרך היא המקום שלי."

---

על הסיפור

אנחנו נוסעים כדי להגיע. בדרך אנחנו רק עוברים, הדרך היא מצבור של מקומות לא קבועים ומקריים בדרך אל המקום שאליו אנחנו רוצים להגיע. הר' מקוֹצְק רואה בדרך את מקומו, את ביתו. אפשר להבין את הדרך כמטפורה לחיים בכלל: אנחנו חושבים על אירועים שונים בחיים שלנו כעל אמצעים מקריים בדרך אל איזה יעד עתידי, בעוד למעשה חלקים ארוכים מהחיים שלנו הם כאלה. ואם כך, אומר הר' מקוצק, אני מעדיף לראות בדרך את ביתי. ואם הדרך היא ביתי, ממילא מותר לי להתפלל שהגשם לא יפריע לי בביתי.
לסיפור יש גם גרסה נוספת ולפיה תשובתו של הר' מקוצק היא שהוא איננו "עובר דרכים" משום שעובר דרכים הוא מי שעובר על הדרך של קיום מצוותיו של אלוהים. זוהי תשובה אחרת אך יש לה גם קשר לתשובה הקודמת: החיים הם דרך, ואם אתה נאמן לדרך שלך, אתה בבית בכל מקום.