הדרך אל העבר
החלוצים שסללו את הכביש מצמח לטבריה נתקלו בשריד מן העבר. האם יפסיקו את סלילת הדרך ויסכנו את העתיד או שימשיכו בסלילת הכביש ויסכנו את העבר?
השנה היא 1920, גדוד העבודה קיבל על עצמו לסלול את הכביש מצמח לטבריה. לאנשי הגדוד לא היה ניסיון בסלילת כבישים אבל ההתלהבות הייתה רבה והצורך לספק עבודה לעולי העלייה השלישית היה דחוף. העולים קיבלו על עצמם את העבודה בקבלנות, התחלקו לקבוצות והתאמצו לעמוד בהספקים.
יום אחד נתקל אחד הפועלים, שרירא שמו, בקצה של אבן מיוחדת, שנראתה מסותתת היטב. "בואו נחפור ונוציא אותה", הציע לחבריו, "אין זמן", השיבו לו חבריו לקבוצה, "צריך למהר ולסלול את הדרך, נפוצץ אותה בדינמיט ונמשיך".
ויכוח סוער פרץ ובסופו סוכם שיקדישו 12 שעות כדי לנסות להוציא את האבן. אם לא יצליחו – יפוצצו אותה וימשיכו הלאה.
שרירא וחבריו עבדו במתח רב ואכן מצאו שלאבן ערך רב, שכן על האבן הייתה חקוקה מנורת קנים. האבן עברה למוזיאון בירושלים והתברר שהיא הייתה חלק מבית הכנסת העתיק של חמת טבריה. גם לאחר מקרה זה המשיכו הפועלים להתווכח על הסכנה שבהתעכבות ליד כל אבן, והיו שאמרו "צריך לסלול את הדרך כמה שיותר מהר".
העלייה השלישית החלה אחרי הכיבוש הבריטי של הארץ, כשנראה היה שעבודה מאומצת יכולה לתרום לעתיד הרעיון הציוני, שהיתכנותו עדיין הייתה נתונה בסימן שאלה גדול.
במהלך העבודות המאומצות עלתה השאלה: האם כדאי לסכן את העתיד כדי לתת מקום גם לשימור העבר?
העבר והעתיד הם שני עוגנים רבי עוצמה של המהפכה הציונית. מצד אחד המהפכה הציונית באה לתת עתיד חדש לעם היהודי, ומאידך היא גם באה להחזיר אותו לביתו מן העבר. בדרך כלל היו העתיד והעבר משולבים היטב, אך לפעמים, כמו במקרה הזה, התלבטות בין השניים העלתה דילמה קשה.
לצד הדילמה בין העבר והעתיד, אפשר לבחון את הסיפור גם דרך הדילמה בין המקום והדרך: הדרך מקשרת בין שני מקומות שכל אחד חשוב מצד עצמו, כמקום מגורים או כמקום שיש בו עניין אחר. מה קורה אם בסלילת דרך בין שני מקומות מתגלה מקום שיש לו חשיבות בפני עצמו?
