הסיפור

פעם אחת צווה הבעל שם טוב לתלמידו ר' זאב קיציס, שיכין עצמו וילמד את הכוונות שיש לכוון בתקיעות השופר כי הוא יהיה מסדר התקיעות לפניו בראש השנה. למד ר' זאב את הכוונות ואף כתבם על נייר כדי שיוכל להביט בו בשעת התקיעות. את הנייר שהכין שם ר' זאב בחיקו.
גרם הבעש"ט לכך שהנייר נשמט ואבד. כשבא ר' זאב לסדר התקיעות חיפש את הנייר אנה ואנה ולא מצאו. לא ידע ר' זאב כיצד לכוון את תקיעת השופר, וירע לו מאוד. ומתוך בכי תמרורים מעומק לבו ובלב שבור סידר את התקיעות בלי שום כוונות.
לאחר התקיעות אמר לו הבעש"ט: "בהיכל המלך יש חדרים והיכלות רבים, ולכל חדר והיכל יש מפתח מיוחד ושונה. אך יש דבר הכולל את כל המפתחות כאחד, והוא הגרזן. בעזרתו אפשר לפתוח כל המנעולים של כל הפתחים כולם.
כך הן הכוונות – אלו מפתחות. לכל שער ולכל פתח יש כוונה שונה ומיוחדת, אך המפתח הכולל, הפותח את כל השערים, הוא הלב הנשבר. כאשר ישבור אדם את לבו לפני ה' באמת יוכל להיכנס בכל השערים בהיכליו של מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא."

---

על הסיפור

סיפור נודע זה מכיל כמה עקרונות חסידיים חשובים: על פי הסיפור, הידיעות שצבר התלמיד אינן שוות כנגד עבודת הלב והרגש החי והבוער. עבודת לב פשוטה, קול פשוט ושבור – כמו קולו הפשוט של השופר עצמו – הם הדבר הנשגב ביותר.
בסיפור מופיעה האפשרות להיכנס אל המלך שלא בעזרת ה"כוונות" – אותן מחשבות המבוססות בעיקר על תורת הקבלה והנסתר, שיש לחשוב בשעת קיום המצוות השונות. הזעקה הפשוטה עדיפה על הידע הסודי של הקבלה.
מעבר לכך, היכולת להיכנס אל המלך בעזרת ההכאה בשערים בגרזן מעידה על תפיסתם של החסידים את המלך – הקדוש ברוך הוא. על פי החסידות, המלך מצפה לאדם שישבור את המחיצות בכוח רצונו העז להתקרב ולהיפגש עם אלוהיו.