הסיפור

מעשה באחד שביקש להראות לשלטונות הפרסיים את היבול של חברו בשביל שייקחו אותו ממנו.
בא אדם זה לפני רב. אמר לו רב: אל תַּרְאֶה להם בשום פנים ואופן! אמר לו האיש: ודאי שאַרְאֶה!
כאשר שמע רב כהנא, תלמידו של רב, את דבריו החצופים של אותו אדם, שבר את מפרקתו והרגו.
אמר רב לרב כהנא: יפה עשית שהרגת אותו, שהרי כתוב 'בָּנַיִךְ עֻלְּפוּ שָׁכְבוּ בְּרֹאשׁ כָּל־חוּצוֹת כְּתוֹא מִכְמָר' (ישעיהו נא, כ): כפי שאין מרחמים על תוא (שור) שנפל במכמר (מלכודת), כך הגויים אינם מרחמים על אדם שממונו נפל בידם. אולם עליך לברוח מכאן, משום שהפרסים השולטים בנו מקפידים על שפיכות דמים, ואם לא תברח – יענישוך. לך עלה אפוא לארץ ישראל, לישיבת טבריה שבראשה עומד רבי יוחנן. אולם, הוסיף ואמר רב לתלמידו, מפני שיודע אני כי אתה מהיר לכעוס, משביע אני אותך שלא תקשה קושיות על דבריו של רבי יוחנן במשך שבע שנים, שמא תגיע להתעמת איתו שלא בטובתך.
כאשר הגיע רב כהנא מבבל לישיבה שבטבריה, מצא את ריש לקיש, חברו ותלמידו של רבי יוחנן, שהיה חוזר על דברי רבו בשביל התלמידים. שאל רב כהנא את ריש לקיש ותלמידיו: יודעים אתם היכן הוא ריש לקיש? אמרו לו: מדוע אתה שואל? אמר להם: שמעתי מכם כעת את דברי רבי יוחנן, וברצוני לשתף את ריש לקיש בקושיות הרבות שיש לי על דברי רבו.
הלך ריש לקיש ואמר לרבי יוחנן: ארי עלה מבבל והגיע לישיבתנו. כדאי לך אדוני לעיין היטב בענייני השיעור שאתה עתיד להעביר מחר, משום שחכם זה עתיד ודאי להקשות עליך קושיות רבות וחריפות.
ביום שלמחרת הגיע רב כהנא לבית המדרש לשמוע את שיעורו של רבי יוחנן ראש הישיבה. משום שידעו כבר כי מדובר בחכם מבריק במיוחד, הושיבוהו בשורה הראשונה של בית המדרש, יחד עם ותיקי וחכמי התלמידים.
אמר רבי יוחנן דבר הלכה ולא הקשה עליו רב כהנא כל קושיה. אמר רבי יוחנן דבר נוסף, ועדיין שתק רב כהנא ולא הקשה עליו.
כאשר ראו בני בית המדרש כי רב כהנא שותק ולא משתתף בדיון, החזירו אותו שורה אחר שורה לכיוון ירכתי בית המדרש, עד שישב בשורה האחרונה של בית המדרש עם צעירי התלמידים.
אמר רבי יוחנן לריש לקיש: ארי שאמרת – נעשה שועל! הוא כלל אינו מבריק כפי שתיארת לי אותו!
באותה שעה יצא רב כהנא אל מחוץ לבית המדרש, ואמר בליבו: יהי רצון שאותן שבע השורות בהן הוחזרתי לאחור, יהיו במקום שבע השנים שבהן ציווה עליי רב לשתוק.
חזר רב כהנא למקומו, קם על רגליו, ואמר לרבי יוחנן: בבקשה ממך, חזור אדוני על הדברים שאמרת קודם לכן.
חזר רבי יוחנן על דבריו, והקשה עליהם רב כהנא קושיה מוחצת. החזירוהו החכמים לשורה הראשונה.
הוסיף רבי יוחנן ואמר דברי הלכה נוספים, ובכל פעם הקשה עליו רב כהנא קושיות שלא הצליח להשיב עליהן.
רבי יוחנן ישוב היה על שבע כריות. לאחר כל קושיה שהקשה עליו רב כהנא, הורידו מתחתיו כרית אחת; עד שלבסוף ישב רבי יוחנן על הארץ.
רבי יוחנן אדם זקן היה, ועפעפיו היו כבדים והסתירו את ראייתו. אמר לתלמידיו: הרימו נא את עפעפיי ואראה את אותו בבלי שהקשה עליי. הרימו את עפעפיו במלקחיים של כסף.
ראה רבי יוחנן שהיו שפתיו של רב כהנא פשוקות לרווחה, וחשב שהוא צוחק עליו משום שהצליח להביסו בדיון ההלכתי. נעלב רבי יוחנן עד עמקי נשמתו, ובעקבות כך מת רב כהנא.
ביום שלמחרת אמר רבי יוחנן לתלמידיו: ראיתם את אותו הבבלי כיצד צחק עליי? אמרו לו תלמידיו: הוא כלל לא צחק עליך! חשבת כך משום שיש לו שפתיים שסועות, הוא רק נראה כמגחך.
כשהבין רבי יוחנן כי רב כהנא נהרג על לא עוול בכפו, הלך למערת קבורתו. כאשר הגיע ראה כי נחש כרוך על פתח המערה. אמר לו רבי יוחנן: נחש נחש, פתח הדלת וייכנס הרב אל תלמידו! אך הנחש לא זז. אמר לו: פתח הדלת, וייכנס חבר אל חברו. אך הנחש עדיין לא זז. בפעם השלישית אמר לו: פתח הדלת, וייכנס תלמיד אל רבו. ורק אז זז הנחש ופינה את הפתח.
עמד רבי יוחנן לפני גופתו של רב כהנא, התפלל לאלוהים – והעירו לחיים. אמר רבי יוחנן לרב כהנא: אנא מחל לי. אילו ידעתי ששפתיך שסועות לא הייתי נפגע כל כך ולא הייתי גורם למותך. עכשיו אנא חזור עימי לבית המדרש.
אמר לו רב כהנא: אינני מעוניין. אילו היית יכול לגרום לכך שאחיה לנצח ולא אמות פעם נוספת, הייתי מוכן לשוב לארץ החיים. אך כעת הואיל וכבר נעשה הדבר ומַתִּי – מה שהיה היה.
שאל רבי יוחנן את רב כהנא שאלות רבות לגבי כל העניינים שבהם נסתפק כיצד יש לפרש את התורה, ורב כהנא בחוכמתו הרבה הבהיר לו כיצד יש להבין אותם.
וזהו שהיה רגיל רבי יוחנן לומר לתלמידיו הבבליים במהלך תלמודו מאותה העת: 'שלכם אומרים', כלומר – כך לימד אותי רב כהנא הבבלי.

---

על הסיפור

הסיפור נוגע באחד הצרכים הבסיסיים ביותר של האדם: הצורך שלו בהכרה ובכבוד מצד סביבתו. צרכים אלו משתקפים מתוך המסגרת הקשה והמורכבת שבה מוצא את עצמו המהגר, המגיע לארץ חדשה שבה הוא אינו מוכר, וזקוק בכל מאודו להכרה באישיותו ובכישרונותיו.
הסיפור נפתח בתמונת הריגתו של המלשין, המציגה את רב כהנא כאדם בעל מזג סוער שאינו חושש לפעול על פי תחושותיו כדי להשתיק ולרסן את מי שמילותיו עלולות לפגוע. מולו ניצב רב, המנסה לרסן את מזגו של תלמידו, ומבין כי הוא עשוי להובילו להתנגשות מיידית עם הרשויות הפרסיות. אולם רב חש כי גם בארץ ישראל מחכה לרב כהנא מפגש לא פשוט שיעמיד במבחן את מזגו – המפגש עם ראש ישיבת טבריה, רבי יוחנן, ואכן המפגש בין שני חכמים אלו, העומד בלב הסיפור, הוא מפגש טעון ומורכב ביותר מבחינה רגשית: רב כהנא, החכם המבריק שכישרונו הגדול הוא הערמת קושיות על דברי חבריו, מאיים על מקומו של ראש הישיבה הוותיק והמורם מעם. שאפתנותו של רב כהנא, מזג החם, ויותר מכול – רצונו העז שיכירו בו ובכישרונו במקום החדש שאליו הגיע, גורמים לו לרצות להנכיח את יכולותיו בכל מחיר.
לתנאי פתיחה אלה מצטרפים בעלילת הסיפור גם מערכת של אירועים המנכיחים יותר מכל את קשייו של המהגר: אלו הם פערי הידיעה וקצרי התקשורת, היוצרים סדרה של טעויות הגורמות להשפלתם של שני החכמים גם יחד. רב כהנא מחפש את ריש לקיש – אך הוא אינו יודע כי האדם שאיתו הוא משוחח הוא ריש לקיש עצמו; בבית המדרש הוא מטולטל ממקום למקום על פי מערכת זרה של נהלים שהוא אינו מכיר, והוא חש מושפל עד עמקי נשמתו מחוסר ההכרה בו וביכולותיו. מהצד השני – רבי יוחנן אינו מודע כמובן לשבועה שנשבע רב כהנא לרב בבבל – ולכן אינו מבין את התנהלותו המשונה של החכם הבבלי. לאחר מכן רואה רבי יוחנן בפעם הראשונה את צורת שפתיו של רב כהנא, וחש בטעות כי הלה מזלזל בו ובתלמודו.
השילוב בין אי ההבנות ובין תחושת ההשפלה יוצר כדור שלג שהולך וצובר תאוצה, ומביא את העלילה אל סופה המר – מותו של רב. רבי יוחנן מנסה להשיב את הגלגל לאחור ולהחזיר את רב כהנא לחיים, אך הוא לומד כי דבר זה אינו אפשרי: 'מה שחלף – חלף'. בסופה של העלילה ניתן לראות מעין תיקון למוות הטראגי: רבי יוחנן מבין כי מעתה עליו להיות זה שנושא את דבריו של רב כהנא לארץ החיים, ובכך מעניק הכרה וזהות לחכם הזר והצעיר שהיה חכם אף ממנו, ופתר לו את כל ספקותיו.
האם ניתן היה למנוע את העימות? מצד אחד, דומה כי שרשרת אי ההבנות המתחוללת בסיפור היא בלתי נמנעת. כמו פעמים רבות בחיים, לאף אחד מהצדדים לא הייתה כוונה רעה, אך בסופו של דבר הפגיעה ההדדית הייתה אנושה. מהצד השני, ייתכן כי דווקא ניסיונו של רב לרסן את תלמידו ולהשתיקו, הוא שהביא בסופו של דבר להתפרצותו המרה של העימות. לפיכך, אולי ניתן ללמוד מכך כי לפעמים הריסון והאיפוק עלולים לפגוע בצורך הבסיסי ביותר של האדם – רצונו להתבטא ולזכות בהכרה ובכבוד.