הבטן האומללה
אחת מן העוולות בחברה האנושית היא הטלת המס דווקא על החלשים שאינם יכולים לשלם. ר' יעקב יוסף לומד מכך כי גם תענית וצום אינם אלא חוסר צדק, ולכן אינם עוזרים.
אמר רבי יעקב יוסף מאוסטרהא:
כידוע, כאשר מטילים מס על הקהילה, העשירים מצליחים להיפטר מן המס ולהטילו דווקא על העניים. וכשהשוטר בא לקחת את הכסף והעני אין לו מה לתת, הוא נותן ביד השוטר את המטבע ששמר לסעודתו באותו היום, כדי שייתן לו השוטר עוד זמן, והחוב נשאר חוב. הלוא מוטב היה שהעשירים ישלמו את המס, ולא יעמיסו אותו על העניים.
כך הדבר כשאדם צם ומתענה כדי לכפר על חטאיו. הלוא מי שחטא הם העיניים, הפה והאוזניים – הם העשירים והם החוטאים. אבל הבטן – אין לה אלא מזון לסעודה אחת והיא נקייה מחטא. למרות זאת, כשאדם מתחרט על חטאיו ומבקש כפרה הוא מטיל את העונש על הבטן הענייה, והחטא נשאר חטא.
הלוא מוטב היה שיסגף את האברים שחטא בהם, ויחסום את פיו, עיניו ואוזניו.
הטלת המס על העניים אינה רק חוסר צדק, אלא גם אינה מסייעת לפתור את הבעיה – "והחוב נשאר חוב". בדיוק כך, על פי טענתו של הרבי, צומות אינם מסייעים לפתור את הבעיות שמהם סובל האדם, ואינם מסייעים לו להתגבר על תאוותיו וחולשותיו.
ייתכן שהרבי יוצא כנגד נטייתו של האדם לגרום לעצמו סבל מתוך תחושת אשמה, ובכך להשקיט את מצפונו, אף שהדבר אינו מועיל כלל לפתרון בעיותיו. אדם גורם לעצמו ולגופו לשלם "מסים" שאינם מועילים ל"חובותיו". ולפיכך, ענישה שאינה מדויקת אינה מועילה ורק דוחה את היכולת למצוא פתרון.
במשל שנתן הרבי מצוי גם מסר חברתי חשוב – חוסר הצדק אינו רק עוול מוסרי אלא גם מפריע לחברה לתקן את הפגמים והבעיות שבה.
