האתרוג
כיצד הגיב ר' מיכל מזלוטשוב לאחר שאשתו פסלה את האתרוג היקר שרכש? ומה חשוב היה בעיניו יותר מן האתרוג המהודר?
לרב הקדוש רבי מיכל מזְלוֹטשוֹב ז"ל היו תפילין יקרות וקדושות, שהגיעו אליו בירושה מאביו, המגיד הקדוש רבי יצחק מדרוּהוֹביטְש ז"ל. התפילין הללו היו יקרות לו מכל יקר, ופעם חסידים עשירים רצו לקנותן מאתו בסך רב (= בסכום גבוה), בחמישים רַייניש לערך. והוא היה איש עני וחי בדוחק גדול, ולא אבה (=הסכים) אף שמוע מזה. אשתו הציקה לו מאוד למכור את התפילין לצורך פרנסת ביתם, כי בשביל התפילה היו לו גם תפילין אחרות, אך הוא עמד על דעתו ולא מכרן.
והנה, התקרב חג הסוכות, ובזלוטשוב אין אתרוג. מחכים להביא אתרוג ממקומות שונים, ולשווא – אתרוג אין. הגיע ערב החג – והנה איש אחד הביא למכירה אתרוג יפה ומהודר, וביקש בעדו חמישים רייניש. נמלך ר' מיכל, ומכר את התפילין של אביו ז"ל בחמישים רייניש וקנה את האתרוג.
ראתה אשתו שבעלה השיג אתרוג והבינה שבטח עלה האתרוג סך רב, והתחילה לחקור ולדרוש אצלו מהיכן השיג מעות בעבור האתרוג. בתחילה השתמט הרב בתירוצים שונים, אבל היא הציקה לו הרבה, עד שהוכרח לספר לה, שמכר את התפילין בשביל האתרוג.
מששמעה האישה את דבר מכירת התפילין, נתמלאה חֵמה, והתנפלה על בעלה בחירופין וגידופין: "הייתכן?! כמה פעמים הפצרתי בך למכור את התפילין בשביל צורכי הבית ההכרחיים החסרים לנו, ולא מכרת, ועכשיו בשביל אתרוג נטלת ומכרת?!" ולא נתקררה דעתה (= נרגעה) עד שמרוב כעסה נטלה את האתרוג, שהיה מונח על השולחן, נשכה בשיניה את הפיטם שלו והשליכתו (את הפיטם) לארץ…
ור' מיכל ראה את אשר עוללה לו אשתו, ואף הגה אחד של תלונה לא הוציא מפיו, ואף סימן של קפידא (= כעס) לא הראה, אלא עמד ואמר:
"אם ניחא לך (= אם ראוי בעיניך), ריבונו של עולם, שייפסל האתרוג שלי, הריני מקבל באהבה."
נתגלה לו אחר כך בחלום אביו הקדוש, ואמר לו שהמעשה האחרון, אי ההקפדה (= הכעס), עשה רושם גדול יותר בשמים מהמעשה הראשון של קניית האתרוג בסכום רב!
הרקע לסיפור הוא הקושי להשיג אתרוגים, ובעיקר אתרוג מהודר באזור שבו חיו החסידים במזרח אירופה. הפיטם, עוקצו העדין של האתרוג, מעיד על הידורו, אך אם הוא נשבר או נפגם הוא עלול בקלות לפסול את האתרוג.
הסיפור עוסק בשאלה מה ראוי יותר – אתרוג מהודר והשקעה חומרית במצוות או תיקון המידות ועבודת הלב. ההבלגה של ר' מיכל על הכעס מעידה על כך שאורך הרוח והיכולת לקבל באהבה את המצב הקשה הם המצווה החשובה יותר.
זהו אחד הסיפורים החסידיים שזכה לגרסאות רבות ואפילו לעיבוד קולנועי (בסרט "אושפיזין"). כאן הוא מופיע בגרסתו המפורסמת יותר, שכתב הרב שלמה יוסף זווין. כמה שנים לאחר מכן כתב ש"י עגנון גרסה משלו לסיפור ("אתרוגו של אותו צדיק", האש והעצים), ובה הוא מרכך את דמותה של האישה. בסיפורו, האישה אינה כועסת אלא מצטערת, ומרוב צער נופל האתרוג מידה ונפסל.
בגרסאות נוספות (תורת המגיד מזלוטשוב) מופיעה תוספת לסיפור: אחרי שהתגבר על הכעס, ביקש הרבי ללכת למקווה טהרה – אולי כדי לטהר את הכעס, ואולי אף בשל אשמה סמויה על קניית האתרוג היקר על חשבון בני ביתו.
דוד סתיו
הרב דוד סתיו הוא רבה של העיר שוהם וראש ארגון צהר. נכדו של האדמו"ר מזוייהל.
סיומו של הסיפור אינו מותיר ספק: התגלות האב בחלום מגלה לצדיק כי תיקונה של מידת הכעס, הלוא הן ההבלגה והשתיקה, חשובות בעיני הבורא הרבה יותר מקיומה של מצווה כזאת או אחרת
הסיפור על ר' מיכלֶה (ר' מיכְל מזלוֹטְשוֹב) והאתרוג נכח דרך קבע במשפחתנו.
אמי, שהיא צאצאית של ר' מיכל, גילתה דעתה הנחרצת כי האישה היא הצודקת בסיפור, וכי מסירות נפש לקיום המצוות על חשבון ילדיה הרעבים אינו ערך שראוי לחנך עליו. מובן שמבט זה מנוגד לרוח הנושבת מדברי המספר. הדילמה המרכזית שבפניה עומד הקורא היא, ממה יש להתפעל יותר – מנכונותו של הרבי לוותר על התפילין היקרות והנוסטלגיות שירש מאביו הצדיק בעבור קיומה של מצות האתרוג, או מיכולתו להבליג על מעשה אשתו שפסלה את האתרוג באבחה אחת. דומה שדעת המספר עצמו ברורה למדי: אי אפשר שלא להתפעל משתיקתו ויכולתו של ר' מיכלה להכיל את כעסה המר של רעייתו.
סיומו של הסיפור אינו מותיר בנו עוד כל ספק: התגלות האב בחלום (זה שהוריש את תפיליו לבנו, שוויתר עליהן) מגלה לצדיק כי תיקונה של מידת הכעס, ההבלגה והשתיקה, חשובים הרבה יותר בעיני הבורא מקיומה של מצווה כזאת או אחרת. תיקונה של מידה נפשית, משמעותית יותר מקיומה של מצווה גופנית, שבמהותה היא חיצונית לאדם.
הדבר עשוי להיראות כחידוש מהפכני, אך אין זה כך. רבותינו אמרו כי הכועס כאילו עובד עבודה זרה (על פי התלמוד הבבלי, מסכת שבת, דף קה עמוד ב), ולכן ברור שהתגברות על תכונה זו ראויה להערכה. גם המאמץ הכרוך בבלימת הכעס תובע כוחות נפש אציליים, רבים מאלו הנחוצים לקיומו של מעשה דתי ריטואלי, שבמהותו הוא חיצוני לנפש האדם. שתיקתו של הרב בולטת אף יותר לנוכח התגובה הקיצונית של האישה, שלפי חלק מהגרסאות אף צעקה ונזפה קשות בבעלה.
איך שלא נסתכל על זה – האישה יוצאת רע מהסיפור. משהו חסר לי בסיפור – בני הזוג לא שוחחו ביניהם לפני ההחלטה לקנות את האתרוג. דומה שהרב פועל בציר אחד, שתכליתו קיום המצווה, בעוד האישה פועלת בציר אחר, ומתוך מטרה שונה לחלוטין – רווחת ילדיה הרעבים. אין שיח בין הצירים, אין חיבור בין בני הזוג.
באחת הגרסאות לסיפור זה, המופיעה בספר "תורת המגיד מזלוטשוב", מופיעה תוספת מעניינת לסיפור. ר' שלומקֶה, מצאצאי ר' מיכל ואשתו, נהג להוסיף לסיפור, כי מיד אחר שנפסל האתרוג ביקש ר' מיכלה מאשתו "לבנים" כדי ללכת ולטבול במקווה טהרה. תוספת זו הופכת את האירוע למורכב יותר. מתברר כי גם ר' מיכלה הבין שהנתק שנוצר בינו לבין אשתו הוא אולי הפגם החמור יותר. ייתכן כי הרגיש אפילו מידה מסוימת של אחריות למצב שנוצר. הוא מבקש לייצר את השיח מחדש, על ידי הליכה למקווה או בקשת הבגדים.
אחריותו של אדם במסורת היהודית (בניגוד לאחריות משפטית) אינה נוגעת רק למעשים הרעים שעשה לאדם אחר. גם תגובת האחר למעשיו נכללת במה שהיה מוטל עליו להביא בחשבון (למשל, אדם שהכה את בנו הבוגר חייב על כך, משום שגרם לבנו להכותו בחזרה). ר' מיכלה הבין כי היה עליו למנוע מצב שבו אשתו מגיעה לידי כעס, ולכן הוא מבקש לפייסה. גם הוא נושא באחריות.
טור זה נכתב בימים שבהם אמי מורתי הדסה, בתו הצעירה של האדמו"ר רבי גדליה משה מזוויעהל זצ"ל ונכדתם של ר' שלומקה ור' מיכלה, נאבקה על חייה, והתפללתי לרפואתה והחלמתה.
