האם אבד טעם החיים?
האם יש טעם לחיים אחרי חורבן הבית? רבי יהושע מנסה להנחיל אבלות בגבולות הסביר
אחרי חורבן בית המקדש בידי הרומאים היו בישראל פרושים שנמנעו מאכילת בשר ומשתיית יין.
ניגש אליהם רבי יהושע ואמר להם: מפני מה אין אתם אוכלים בשר?
אמרו לו: כיצד נאכל בשר שבכל יום היה מוקרב על המזבח ועכשיו בטלה הקרבתו?!
חזר ושאל: ומפני מה אין אתם שותים יין?
אמרו לו: כיצד נשתה יין שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל ניסוכו?!
אמר להם רבי יהושע: אתם צודקים, באמת לא סביר שנשתה יין.
אבל אז הוסיף ואמר להם: אבל אם כך גם לחם לא נאכל, שהרי במקדש היו מביאים את קורבן לחם הפנים; וגם מים לא נשתה, שמהם היו מנסכים מים בחג הסוכות; וגם תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאים ביכורים בחג השבועות.
שתקו במבוכה ולא הגיבו לדבריו.
אמר להם: בניי, להתאבל יותר מדי אי אפשר ושלא להתאבל כלל אי אפשר, אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר מקום לא מסויד – זכר לירושלים, עושה אדם סעודה ומחסיר ממנה דבר מועט – זכר לירושלים, עושה אישה כל תכשיטיה ומחסירה דבר מועט – זכר לירושלים, שנאמר "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי" (תהילים קלז: ה-ו), וכל המתאבלים עליה בעולם הזה ישמחו עימה בעולם הבא, שנאמר: "שִׂמְחוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל-אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל-הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיהו סו, י).
האם יש עדיין טעם לחיים אחרי אובדן משמעותי? הסיפור מפגיש אותנו עם אנשים שחורבן המקדש נגע לליבם עד כדי כך שהם התנזרו מבשר ומיין, התענגויות שנקשרו למקדש החרב. הסיפור משובץ בתוספתא אחרי תיאור ההיסטוריה שסביב חורבן הבית כתקופה של הידרדרות שבמהלכה איבדו טקסים רבים את טעמם. קודם לכן מובאת מימרה בשמו של רבי יהודע, שלפיה "מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד טל לברכה, וניטל טעם פירות" (תוספתא, סוטה, טו, ב).
דווקא רבי יהושע, שבשמו מובא המשפט הקשה על אובדן הטעם, נלווה למתנזרים ומבקש להחזיר אותם למסלול החיים. הוא אינו מתווכח איתם, אלא שואל אותם לפשר מעשיהם, מביע הבנה למהלך הדברים, ואף מקצין אותו. אלא שבהקצנה הזאת טמונה הביקורת שלו: אם אנחנו באים להתנזר מכל מה שהיה במקדש, הרי שאנו מדירים את עצמנו מכל אוכל שהוא. הבאת הדברים אל הקצה, דווקא מפיו של מי שהבין לליבם, מביאה את המתנזרים לידי מבוכה, וכעת הם פתוחים לשמוע את עצתו. הוא מייעץ להם להמשיך בחייהם ולהותיר בהם זכר כלשהו לחורבן, מטעים את ערכו של הזכר הזה ואף מבטיח נחמה בעולם הבא.
