הסיפור

מעשה בבעל פונדק בדרום שהיה נוהג לקום בלילה, ללבוש את בגדיו ולומר לאורחיו: קומו, וצאו לדרך, הגיעה שיירה ואתם יכולים לצאת לדרככם. וכשהיו יוצאים מהפונדק היו באים שודדים, גוזלים את רכושם ומתחלקים בשלל עם בעל הפונדק.
פעם התארח שם רבי מאיר. באמצע הלילה קם בעל הבית כדרכו ואמר לו: קום וצא לך, השיירה עוברת.
אמר לו רבי מאיר: יש לי אח ואני יושב ומחכה לו.
שאל בעל הפונדק: והיכן הוא?
– בבית הכנסת
– ומה שמו? אני אלך לקרא לו.
– שמו הוא כי טוב.
כל אותו הלילה עמד בעל הפונדק על שער בית הכנסת וצעק: כי טוב! כי טוב!, ואף אחד לא ענה לו.
בבוקר קם רבי מאיר וחבש את חמורו כדי ללכת לדרכו.
שאל אותו בעל הפונדק: והיכן אחיך?
ענה רבי מאיר: הנה הוא "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב" (בראשית א, ד).

---

על הסיפור

מיהו אחיו של רבי מאיר? אם שמו מאיר, אחיו הוא האור. הוא מחכה לאור כדי לצאת לדרך בבטחה וכך חומק מן השודדים, ומי שנותר בחוץ באמצע הלילה הוא בעל הפונדק הרמאי.
הבדיחה שלפנינו בנויה על דו-שיח קומי בין שני סוגים של ידע. בעל הפונדק בונה את מזימתו על פערי ידע – אורחיו אינם יודעים את מה שהוא יודע, שלא שיירה מחכה להם בחוץ אלא שודדים, והסיפור מעמיד מול המזימה הזאת את הידע של רבי מאיר בתורה, שאותו הפונדקאי לא מבין. זהו דו-שיח של חירשים: הפונדקאי חושב שהאח יכול להיות קורבן נוסף למזימה ולכן הולך לקרוא לו מבית הכנסת, ואילו רבי מאיר מתכוון לומר שהוא מחכה לאור, הנרמז בפסוק שאותו קוראים בבית כנסת.
האם מהלכיו של רבי מאיר הם מזימה מכוונת כדי להינצל? אביגדור שנאן המפרש את הסיפור בספרו 'אלפי שנאן' (עמ' 218-202) מציע שכוונת הסיפור איננה להציג את הגיבור כמי שמצליח להכות את הרמאי בחוכמת הרחוב, אלא להראות שידיעת התורה מגינה על הלומד למרות שהתרכזותו בעולם התורה גוזרת עליו תמימות מנותקת.