האדמו"רית
בין האדמו"רים הרבים ניתן למצוא גם כמה אדמו"ריות-נשים שכיהנו בתפקיד של צדיק ומורה חסידי. ציזיה-חנה היא אחת מדמויות חשובות אלה.
ציזְיָה-חנה הייתה בתו של הצדיק רבי זאב-ווֹלף מטשֶרני-אוֹסְטרהָא. גם בעלה, רבי ישראל אברהם היה בנם של צדיקים, ואביו היה רבי זושא מאַניפּוֹלי.
זמן לא רב לאחר שעלה אביה לארץ ישראל נפטר בעלה, ונותרה ציזיה-חנה לבדה. באותן השנים החלה לנהוג בעצמה כאדמו"ר, ובשעת הסעודה השלישית בשבת ערכה סעודה בראש החסידים ואמרה דברי תורה.
חסידים רבים נהרו אליה, ופעם אחת בא גם רבי מרדכי מצֶ'רנוֹבּיל אל שולחנה. עשרים ותשע שנים כיהנה כאדמו"רית, ואחר כך עזבה את עירה ועלתה לארץ ישראל. כשש שנים גרה בארץ ישראל עד שנהרגה ברעידת האדמה הגדולה שהתחוללה בשנת תקצ"ז, ונקברה בחלקת צדיקי החסידות בבית העלמין שבעיר טבריה.
החסידות הייתה בדרך כלל עולם השייך לגברים: האדמו"רים היו גברים וכך גם החסידים שלהם. עם זאת, בתנועה זו בלטו גם כמה נשים עצמאיות שהנהיגו קהילות. ציזיה-חנה הייתה אחת הנשים האדמו"ריות, שנהגה כרבי לכל דבר ואף ניהלה "שולחן" ("טיש" ביידיש), שבו ישבה בראש חסידיה. למרבה ההפתעה, החסידים לא נרתעו מכך, וכפי שמופיע בסיפור זה, אחד מחשובי האדמו"רים בתקופתה, רבי מרדכי מצ'רנוביל, אפילו הגיע אליה כדי להשתתף ב"טיש" שערכה.
