הסיפור

אמר רבי יצחק, בשעה שביקש אברהם לעקוד יצחק בנו, אמר לו יצחק:
אבא, בחור צעיר אני וחוששני שמא יזדעזע גופי מפחד הסכין ואצערך, ושמא תיפסל השחיטה ולא תעלה לך לקורבן. לכן עדיף שתקשור אותי היטב. מייד "וַיַּעֲקֹד אֶת־יִצְחָק בְּנוֹ וַיָּשֶׂם אֹתוֹ עַל־הַמִּזְבֵּחַ מִמַּעַל לָעֵצִים" (בראשית כב, ט).
כלום יכול אדם לכפות בן מישהו בן 37 נגד לדעתו? מיד "וַיִּשְׁלַח אַבְרָהָם אֶת־יָדוֹ וַיִּקַּח אֶת־הַמַּאֲכֶלֶת לִשְׁחֹט אֶת־בְּנוֹ" (שם, י). אברהם שולח יד ליטול את הסכין ומעיניו זולגות דמעות שנופלות לעיניו של יצחק מרחמנותו של אבא.
ואף על פי כן הלב שמח לעשות רצון יוצרו.
היו המלאכים מתקבצין כתות כתות מלמעלה ומדברים ביניהם: אם לא עמדה זכות לאברהם, אין אף בריה יכולה לעמוד בפני כבודו. מייד: "וַיֹּאמֶר אַל־תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל־הַנַּעַר וְאַל־תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה" (שם, יב)

---

על הסיפור

האם אפשר לבכות מעצב תהומי ולשמוח שמחה עמוקה בעת ובעונה אחת?
הדרישה האלוהית הקיצונית, מילוי הצו בידי אברהם, והסיום הדרמטי רגע לפני השחיטה "אל תשחט", כל אלה מעצימים את הדרמה של עקדת יצחק. המדרש שלפנינו מתאר את מעמד העקדה משלוש נקודות מבט: זו של אברהם, זו של יצחק, וזו של המלאכים. אם היה אפשר לחשוב שיצחק יתנגד לכך שאברהם כופת אותו, המדרש מתאר את ההיפך: יצחק מפציר באברהם שיקשור אותו כדי שהעקדה "תלך חלק". מצד אחד, השותפות של יצחק בעקדתו הופכת את המעשה שמוטל על אברהם לפשוט יותר. הוא לא צריך להיאבק עם בנו, והבן מתמסר לצו האלוהי. אולם כיצד יכול אבא שלא להישבר לנוכח היות בנו כה גיבור? את כפל הרגשות הזה מתאר המדרש בכפילות של דמעות של רחמנות ולב שמח. זה ניגוד שקשה ליישב אותו מבחינה הגיונית, ובכל זאת הוא מתקיים בנפשו של אברהם.
בניגוד לאברהם ויצחק, המלאכים המשמשים כאן כמעין מקהלה תיאטרלית ומזועזעים לנוכח המתרחש בארץ; אפילו הם לא מוכנים לקבל את הצו האלוהי שניתן לאברהם המורה לו לשחוט את יצחק.
סוף המעשה ידוע: אברהם לא עוקד את יצחק, אבל עוצמתו של הרגע שלפני העקדה ומחשבותיהם של אברהם ויצחק כשהם בטוחים שהעניין חתום וגמור, ממשיכות להטריד את מנוחת הנפש ולאתגר אותנו לחשוב על יחסי הורים וילדים, אדם ואלוהיו, צדק וציווי.