גוף של שרצים
כיצד עמד ר' יחיאל מיכל הצעיר בניסיון הפיתוי של גויה פרוצה שחשפה את גופה לפניו? כיצד הצליח ר' יחיאל שלא להתפעל מיופייה של האישה, ואף להיגעל ולהקיא בשל כך?
לפני שנתגלה והפך לצדיק נודע, היה רבי יחיאל מיכל מזלוֹטשוֹב "מלַמד" של ילדים בכפר אחד. יום אחד החליט אדון הכפר הגוי להביך את היהודי הצעיר ולהביאו לידי ניסיון.
מה עשה? הביא אדון הכפר אישה פרוצה שתעמוד לפני האיש הצעיר כששדיה גלויים. בכל כוחו ניסה יחיאל מיכל לסלקה מעל פניו, ואולם האישה לא הרפתה ממנו, וכשהטה את פניו לצדדים הטתה האישה את עצמה כנגדו.
כשראה שאין הוא יכול לברוח ממנה, החל להרהר בדברי חז"ל שאמרו כי היופי נמשך מן ההולדה ומן הזרע שנקלט בהיריון. לפיכך אין היופי אלא דבר גשמי וגופני, המתהווה מן המאכלים המרכיבים את גופו של האדם. אז חשב ר' מיכל כי יהודי שגופו יפה, הרי זה ממאכלים שאכל בכשרות ובירך עליהם כראוי, ואולם יופיים של גויים נמשך ודאי מן המאכלים המאוסים שאכלו. נזכר יחיאל מיכל בשרצים ובסרטני המים שנוהגים הגויים לאכול. וכאשר הרהר באלו השרצים, וכיצד הם בונים ומרכיבים את הגוף הגשמי ואת גופה של האישה שלפניו, הקיא הקאה גדולה. מיד צווה האדון לגרש את היהודי הצעיר מלפניו.
סיפור חסידי זה הוא גרסה מודרנית לסיפור קדום מהמדרש "אבות דרבי נתן" (פרק טז). במדרש מסופר על רבי עקיבא ששלח לו המושל הגוי שתי זונות לפתותו. ואולם רבי עקיבא לא נענה לפיתוין של הזונות, אלא ישב ביניהן ורקק בגועל. כששאל אותו השר הגוי: "מפני מה לא עשית עם הנשים הללו כדרך שבני אדם עושים לנשים? לא יפות המה? לא בנות אדם כמותך הן? מי שברא אותך לא ברא אותן?" ענה רבי עקיבא: "מה אעשה? ריחן בא עלי מבשר נבלות וטרפות ושרצים."
בסיפור זה מופיע הרבי הצעיר, ר' יחיאל מיכל, בדמותו של רבי עקיבא. אבל להבדיל מהמדרש, כאן העומד בפיתוי הוא אדם צעיר שטרם התפרסם ונמצא בכפר נידח. הבדל נוסף הוא שר' יחיאל מיכל זוכר גם את היופי החיובי ואת האפשרות של גוף וגופניות שנוצרו ממאכלים כשרים וראויים.
באופן כללי הסיפור, כמו המדרש לפניו, עוסק בכך שפיתויים אינם כורח המציאות אלא מנגנון פסיכולוגי שאפשר לשלוט בו. בשל כך, בכוח מחשבתו ובמודעות נכונה, יכול אדם להפוך את מושא הפיתוי לדבר מגונה ומאוס.
