הסיפור

פעם אחת בא לפני המגיד מקוז'ניץ אדם שהתענה בין שבת לשבת ברציפות בכל ימות החול. על בשרו לבש האיש שק, כדי לענות עוד את נפשו. אמר לו המגיד:
"הרי גם לאדם כמוך בא היצר הרע, ואותך הוא מרמה מתחת לשק שעל גופך. עדיף בעיניי מי שאומר שהוא מתענה בין שבת לשבת והוא אוכל בהיחבא. אדם כזה משקר לאחרים ולא לעצמו. ואילו אתה מתענה באמת, ולכן אתה משקר גם לאחרים וגם לעצמך."

---

על הסיפור

על פי הסיפור קשה לאדם שלא לרמות בכלל, אך מי שיודע שהוא רמאי – מצבו טוב באופן יחסי.
בעיני הרבי – מי שמתענה ומסתגף ונדמה לו שבכך הוא מצליח לנצח את יצר הרע הוא בעצם בעל גאווה, ואילו מי שמתענה ומסתגף בציבור – אבל בעצם יודע שהוא לא "צדיק גדול" ואוכל בסתר – הוא אמנם מרמה אחרים, אבל לפחות לא את עצמו…
היצר הרע מופיע בסיפור כמי שמפתה את האדם לראות את עצמו כצדיק, ובכך האדם חוטא בחטא הגאווה והיוהרה, ואינו מסוגל לראות את פגמיו.
המסר העולה מן הסיפור הוא כי על האדם לראות את עצמו תמיד כפגום וחסר ואפילו כ"רמאי". עליו תמיד לעשות פעולות כדי לשפר את דרכיו, אך ראוי לעשות פעולות אלו בצניעות, ולא להפוך אותן לסיבה לגאווה פנימית ולהתרברבות חיצונית.
מסיפורים חסידיים רבים עולה כי החסידים לא עודדו את דרך התענית והסיגופים, כי חששו שהם יביאו לגאווה, כמו בסיפור זה. סיבה נוספת לכך הייתה חששם מן העצבות הנלווית לתענית.