בקצה השולחן הדמיוני
ר' דוד מללוב מאחר להגיע לשבת אצל החוזה מלובלין, ונאלץ לשהות בכפר סמוך. הוא מתנחם בכך ששולחן הרבי כה ארוך, שממילא מגיע עד אליו.
רבי דוד מלֶלוֹב נסע להתארח בשבת אצל החוזה מלובלין, אך התעכב בדרך. מכיוון שהשבת עמדה להיכנס נשאר באחד הכפרים הסמוכים ללובלין.
תחילה חש עוגמת נפש גדולה שלא זכה להתארח בשבת אצל החוזה, אבל אז ניחם את עצמו וחשב: "אילו היו כולם יודעים מהי גדולתו וקדושתו של הרבי היו נוסעים אליו מארבע כנפות הארץ, וצריכים היו להאריך את שולחנו של הרבי עד לכפר הזה. ואני, דוד הקטן, שיושב תמיד בסוף שולחן הרבי, בטח הייתי יושב בסוף השולחן כמו שאני יושב עכשיו, אז ממילא אני יושב עכשיו בקצה שולחנו של הרבי."
ר' דוד מללוב מפנים את גדולתו של רבו בדמיונו וכך מצליח להתקרב אליו. בדרכו, הוא מלמד אותנו משהו על הרצון של החסידים לעלות לרגל אל רבותיהם. החסיד נוסע אל רבו כדי להתפעם ולהתקרב לאדם שיש בו גדוּלה. אך האם הקרבה הזאת צריכה להיות דווקא פיזית? ר' דוד מללוב מראה שהחסיד יכול גם לקרב את רבו אליו: הוא מדמיין את עוצמת גדולתו של רבו ומתוך כך חש קרוב אליו.
הסיפור עוסק בכוחו של הדמיון. ר' דוד מדמיין קהילה גדולה ושולחן ענקי, שהוא – ר' דוד – חלק ממנו. במידת מה, רעיון זה מזכיר את המושג "קהילה וירטואלית", שאינה מתקיימת במציאות הפיזית, אך מעניקה זהות ושייכות לחברים בה.
