הסיפור

לאורך שנים רבות היה הרב הראשי ליהודי ארם צובא, הרב רפאל שלמה לנידו, החזן בימי החגים. אולם שנה אחת הוא חלה ושלח את בנו להחליפו בראש השנה.
הרב נותר בביתו והמתין בדריכות לשמוע כיצד התנהלה התפילה והאם הצליח בנו בתפקיד החזן. כשהסתיימה התפילה הגיעו רבים לבקרו והרב לנידו שאל, "נו, איך היה בני?" השיבו לו המתפללים "התפילה הייתה טובה מאוד, ובנך היה חזן מצוין". ראה הרב לנידו כי טוב והמשיך לשאול "ואיך היו התקיעות?", אך כאן הפתיעו אותו המתפללים והשיבו "בנך גמגם בתקיעות".
לאחר זמן שב הבן והרב לנידו שאלו בתמיהה "מה קרה בתקיעות השופר?"
השיב לו בנו "קראתי במחזור את הקטע שבו מזמינים את המלאך הממונה על התקיעות – ופתאום ראיתיו במו עיניי וגמגמתי". אמר לו אביו, הרב לנידו, "מתפלא אני עליך. אם הזמנת את המלאך האחראי על התקיעות – לא ציפית שיבוא?!"

 

---

על הסיפור

סיפורנו עוסק באמירת תפילות מתוך כוונה מלאה.
המצווה המרכזית בראש השנה היא תקיעות בשופר, וחכמי הסוד הוסיפו קטעי תפילה קבליים ובהם פנייה למלאכים לסייע בקבלת התפילות והתקיעות בשמיים. קטע זה אינו נאמר בכל הנוסחים אך נהגו לאומרו בחלב שבארם צובא.
בנו של הרב לנידו נכנס לנעלי אביו כתוקע בשופר, אומר את תפילת הכוונות המזמינה את מלאכי התקיעות להצטרף ולסייע, אך אינו מאמין בה בלב שלם ולכן הוא מופתע כשהמלאך מגיע. לעומתו, הרב לנידו המשמש כתוקע לאור שנים, אינו מופתע מהופעת המלאך מפני שהוא מתייחס ברצינות תהומית להזמנה.
אמירת מילות התפילות ללא כוונה מלאה מביאה איתה בלבול וגמגום כשהתפילה מתקיימת. בכך מלמדנו הרב לנידו שעל האדם להאמין בכוחה של תפילה ולפיכך לדייק במילותיה.