במה חשדתם בי?
רבי יוסי ורבי חייא פוגשים באדם זר ומוזר ותוהים על קנקנו, עד שמתברר שהחשד מופנה דווקא כלפיהם
רבי חייא ורבי יוסי היו הולכים בדרך. תוך כדי שהיו הולכים, ראו אדם אחד שהיה עטוף בציצית וכלי נשק קשורים תחתיה.
אמר רבי חייא: אדם זה אחד משניים הוא – או שהוא צדיק גמור או שבא לרמות את הבריות.
אמר לו רבי יוסי: הרי אמרו חכמים "הווי דן את כל האדם לכף זכות" (משנה, אבות א, ו), ולמדנו שאדם היוצא לדרך יתקין עצמו לשלושה דברים: לדורון, לתפילה ולמלחמה, ומניין: מיעקב, שהתקין עצמו לשלושה דברים אלו כשיצא לקראת עשיו. ואדם זה הולך בדרך, ויש בו ציצית לתפילה וכלי נשק למלחמה. כיוון שיש בו שני אלה, אין עלינו לדקדק אחר השלישי.
כאשר התקרב אליהם, נתנו לו שלום ולא השיב להם.
אמר רבי חייא: הינה, אחד מאותם דברים שהיה נראה שיש בו – אין בו, שהרי לא התקין עצמו לדורון, משום שדורון כולל את השלום.
אמר רבי יוסי: אולי הוא עסוק בתפילתו או חוזר על תלמודו כדי שלא יישכח ממנו?
הלכו יחד ולא דיבר אותו אדם עימם, נפרדו ממנו רבי חייא ורבי יוסי ועסקו בתורה.
כאשר ראה אותו אדם שהם עוסקים בתורה, התקרב אליהם ונתן להם שלום.
אמר להם: רבותי, במה חשדתוני כאשר נתתם לי שלום ולא השבתי לכם?
אמר לו רבי יוסי: אולי היית עסוק בתפילה או חוזר על תלמודך?
אמר להם: הקדוש ברוך הוא ידון אתכם לכף זכות! אספר לכם: יום אחד הייתי הולך בדרך, וראיתי אדם אחד והקדמתי לו שלום, ואותו אדם לסטים היה וקם עליי והכאיב לי. מאותו היום נדרתי שלא להקדים שלום למי שאינו צדיק אלא אם הכרתי אותו מלכתחילה, משום שעלול להכאיב לי, ומשום שאסור להקדים שלום לאדם רשע, שנאמר: "אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים" (ישיעהו מח, כב). ובאותה שעה שראיתי אתכם ונתתם לי שלום ולא החזרתי לכם שלום – חשדתי בכם, משום שחזרתי על תלמודי ולא ראיתי בכם ציצית, מצווה הנראית כלפי חוץ. אבל כעת שאני רואה בכם שאתם צדיקים, הרי הדרך מתוקנת לפניי!
אמר רבי יוסי: אשרינו שלא טעינו בך, והרי הקדוש ברוך הוא שלחך אלינו!
מפגש עם אדם זר או עם מציאות מוזרה עשוי להוליד תגובות שונות, מאמפתיה ועד חשדנות. לעיתים קל לשכוח שגם המתבונן עשוי להיות זר ומוזר בעיני האחר, ושאותו מבט עשוי להיות מופנה גם אליו.
מוזרותו של הזר בסיפור נובעת מהסתירה שבמראהו החיצוני: מבחוץ הוא עטוף בציצית ומבפנים כלי נשק קשורים לגופו – יש בו סימני צדיקות ותוקפנות מעורבים, והוא נראה בעיניהם צדיק ורשע, טוב ורע, בעת ובעונה אחת. רבי חייא מפרש את הכפילות הזו לגנותו של הזר, ומסביר את התנהגותו כניסיון לרמות את הבריות. לעומתו, רבי יוסי מפרש את אותה התנהגות דווקא לטובה, כשהוא מתבסס על האופן שבו יעקב מתואר במדרשכמכין את אנשיו בצאתם לדרך לקראת עשיו: "מה עשה, זיינם מבפנים והלבישם בגדים לבנים מבחוץ, והתקין עצמו לשלשה דברים: לתפילה ולדורון ולמלחמה" (פסיקתא דרב כהנא, יט, ג). אך גם הצעה זו אינה מסבירה באופן מלא את המציאות כאשר הזר אינו משיב לשאילת השלום של החכמים.
התעקשותה של המציאות שלא להתפרש בקלות ממחישה ששני החכמים אינם חלוקים רק בשאלה האם האדם שלפניהם הוא צדיק או רשע, אלא שהם מייצגים שתי גישות פרשניות שונות לגבי בני אדם והמציאות עצמה: רבי חייא דן את מי שלפניו על פי מראה עיניו ובהתאם לניסיונו המוקדם, ורבי יוסי מעדיף להשהות ככל האפשר את הכרעתו, לפתוח פתח לפרשנויות נוספות של הסיטואציה בהתאם להתפתחויות, ולדון את מי שלפניו לכף זכות.
סופו של הסיפור לא רק מכריע בין שתי הגישות ומצדד בגישתו של רבי יוסי, אלא גם מציג נקודת מבט חדשה על היחסים בין החכמים לזר. כעת תורו של הזר להתבונן בחכמים ולשפוט אותם. נקודת מבטו של הזר מטשטשת לחלוטין את ההבחנה בין שני המעמדות עד שמתגלה שהזר שנחשד מצוי במידה מסוימת במעלה גבוהה משלהם.
מבחינה זו, בדבריו של יוסי בסוף הסיפור "אשרינו שלא טעינו בך!" יש כמובן מידה רבה של אירוניה, שהרי למעשה החכמים דווקא טעו בפרשנות התנהגותו של הזר והחליטו להיפרד ממנו, ורק בחירתו של הזר עצמו לפנות אליהם הביאה אותם לעמוד על טעותם.
