בלוויית רבי הייתי רק אני
הר' מקוצק איחר ללוויית רבו, ר' שמחה בונים מפשיסחה. הוא נכנס לחדר של רבו ויצא משם בתחושה שבחדר ההוא התרחשה הלוויה האמיתית.
ביום י"ג באלול, יום אחרי לווייתו של רבי שמחה בּוֹנִים מפְּשִׁיסְחַה הגיע תלמידו, רבי מנחם מנדל מקוֹצק, לפשיסחה, ונעל את עצמו בחדר שבו נפטר ר' שמחה בונים. כשיצא משם אמר לסובבים אותו: "בלוויית רבי הייתי רק אני."
אובדנו של אדם קרוב הוא עניין קשה לעיכול ומסע הלוויה מסייע להיפרד ממנו ולעכל את מותו. אך מה קורה כשמשהו משתבש, כשלא מתאפשר לנו להגיע ללוויה? הר' מקוצק יוצר כאן טקס אישי שרק הוא נוכח בו, ללא גופת המת וללא ציבור מסביב, רק הוא ונשמת רבו. ואכן, כך הוא מכנה אותו – "רבי" ולא "רבנו".
הסיפור עוסק ברעיון שלא תמיד הנוכחות הפיזית באירוע מסוים היא הקובעת את מידת ההשפעה של האירוע על הנפש. לעתים אנשים אינם נמצאים באירוע באופן פיזי, ובכל זאת מושפעים ממנו אף יותר מאלה שנכחו בו. בשל כך טוען הר' מקוצק כי רק הוא היה לבדו בלוויה.
