בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה
מניטו מספר על סבו ואביו שלמדו יחד וביקשו למצוא את אמונתם בין הספק לוודאות
סיפר מניטו, הרב ליאון אשכנזי:
סבי הרב חיים טובול נהג ללמוד עם אבי הרב דוד אשכנזי, לימים רבה הראשי של אלג'יריה. כילד קטן ישבתי למרגלותיו של אבי והקשבתי לדברים ברוב קשב, למרות שלא הבנתי את כל פרטי השיחה. במיוחד אהבו לשוחח בענייני אמונה. הם נהוג לדון זה עם זה, להטיל ספק בכל דבר וכך לברר כל שאלה עד תום. בכל פעם שלמדו, העלו קושיות ולא היססו לחשוב מחדש על היסודות שעליהם מושתתת תורת האמונה היהודית.
בכל פעם שסיימו ללמוד היה סבא, הרב חיים טובול, אומר: "הגיע הזמן לרדת מישיבה של מעלה לישיבה של מטה."
ממשפט זה למדתי שיעור שליווה אותי כל חיי: בישיבה של מעלה אפשר להטיל ספק בכל דבר, וזוהי הדרך לדון בשאלות אמונה יסודיות. אך בסיום הלימוד יש לזכור לרדת לישיבה של מטה – אל קרקע המציאות, אל היסודות הבסיסיים והוודאיים של האמונה.
מניטו סיפר כי דברים אלה של סבו הפכו אצלו ליסוד רוחני מרכזי בחייו.
בסיפור מצטיירת תמונה משפחתית של שלושה דורות שמתקיים ביניהם שיח בענייני אמונה ורוח.
הנכד הצעיר יושב למרגלות אבותיו, ואף שאינו בשל להבין את פרטי השיחה, חוויית ההאזנה לאביו וסבו הופכת לאירוע משמעותי בחייו.
עולמם המורכב של הרבנים חיים טובול ודוד אשכנזי, ששילב את החקירה הרציונלית לצד אמונה פשוטה, הפך למודל למניטו. מניטו, שהיה מראשי התנועה האינטלקטואלית "אסכולת פריז למחשבת ישראל" סבר שכל מסע אינטלקטואלי, ארוך ונועז ככל שיהיה, צריך להסתיים בחזרה אל הבסיס הטבעי והיסודי של האמונה.
דרכו של מניטו מאפיינת במידה רבה את יהדות אלג'יריה הנטועה היטב במרחבי האמונה התמימה המזרחית מחד גיסא, אך מושפעת מן החקירה הביקורתית של התרבות הצרפתית מאידך גיסא. אף שמניטו עזב את המגרב לטובת צרפת הרי שהוא נושא עמו זיכרון מבית הוריו, וצועד בעקבות אביו וסבו, המלווים אותו בבניית עולמו הרוחני, האינטלקטואלי והאמוני. בעקבותיהם הוא סבור שהמסע התבוני והביקורתי צריך להסתיים לבסוף בגילוי אמונה פשוטה ושלימה.
