בין אבל לשמחה
כיצד הגיבו החסידים, כשבמהלך ההלוויה של רבם נערכו חגיגות יום העצמאות ברחובות תל אביב?
זמן קצר לאחר שעלה לארץ, נפטר בירושלים רבי שאול ידידיה טַאוּבּ, האדמו"ר השני בשושלת מוֹדְז'יץ. פטירתו הייתה בתאריך חגיגי – כ"ט בנובמבר תש"ח (ט"ז בכסלו) – הלוא הוא יום ההכרזה החשובה של האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. כשיצא מסע ההלוויה לכיוון הר הזיתים באו החסידים במבוכה – הרחובות מלאו חוגגים צוהלים, והם עוברים ביניהם אבלים וחפויי ראש. אז נענו החסידים ואמרו: דווקא כך ראויה שתהיה הלווייתו של אדמו"ר מודז'יצאי. הנה כתוב "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם" (תהלים קו, מד), ומכאן שה"צרה" וה"רינה" אינן צרות זו לזו אלא עולות כאחת.
בד' באייר תשמ"ד נפטר בנו, האדמו"ר רבי שמואל אליהו טאוב, וכשיצא מסע הלווייתו מרחוב דיזנגוף בתל אביב כבר נכנס יום העצמאות. שוב באו החסידים במבוכה – הם אבלים, וברחובות זיקוקין די-נור וקולות צוהלים. נענו זקני החסידים ואמרו: כך בדיוק ראוי שיהיה, "וַיַּרְא בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם".
חסידות מודז'יץ ידועה בניגונים הרבים שיצאו מבית מדרשה. האדמו"ר השני בשושלת מוֹדְז'יץ, רבי שאול ידידיה טַאוּבּ, היה מלחין פורה ביותר, ורבים מניגוניו ידועים ומפורסמים גם כיום.
דרשה מבית מדרשה של מודז'יץ מתייחסת לפסוק "וירא בצר להם בשמעו את רנתם" (תהלים קו, מד), העוסק בסבלותיהם של ישראל במצרים. על פי דרשה זו, דווקא השירה בשעת הצרה היא המסייעת לשינוי המצב לטובה (פאר מקדושים, על תהלים קו). בחסידות זו נהגו להלחין ניגונים לכל עת, גם לתקופות של סבל לאומי ואישי.
תפיסה זו של ה"רינה", הניגון והשמחה משתקפת בסיפור זה. בעבור החסידים שבסיפור, שמחת החוגגים שברחובות העיר נועדה להזכיר להם כי גם בשעת צער יש להוסיף שמחה ורינה.
